סיפור לידתו של יובל

או 48 שעות של שכרון חושים

אחרי שגילינו שאנחנו בהריון, אם קראתם את הפרק הקודם, גילינו שתאריך היעד שלנו ללידה הוא 10.1.10- יופי של תאריך נכון?! וקיווני שהוא באמת ייוולד בתאריך זה. אמנם כולם היו סקפטיים וחשבו שהוא ייוולד הרבה אחרי, הימרו שאלד בשבוע 42, או שאולי אפילו אעבור זירוז, אני באמת קיוויתי שלא אצטרך- אבל נחזור לסיפור הלידה.
וכך, בליל ה9.1.10 התחלתי להרגיש כאבי בטן באים וחוזרים במהלך הלילה, כאבים שהעירו אותי מהשינה- דבר שאיני רגילה בו, או אז הערתי את בעלי ואמרתי לו- שאני חושבת שיש לי צירים. הוא הופתע מאד ולא ממש האמין ו/או היה שקוע בשינה עמוקה...
למחרת, בשל העובדה שהגעתי לתאריך היעד שלי, הגעתי לבית החולים על מנת לבדוק אותי ואת העובר, כי הגעתי לפי הגיניקולוג שלי להריון עודף, קרי שבוע 40 +1.
במהלך הבדיקות בביה"ח, הרגשתי צירים כאשר עם כל ציר התחלתי לחשוב על שירים- שיסיחו את דעתי מהכאב המוזר הזה, אני יודעת מה אתן חושבות- אבל בהתחלה זה עזר :-)
בסיום הבדיקות אמרה לי הרופאה כי הכל סגור ונצור אצלי ואין סיכוי שאלד היום. "אבל יש לי צירים" אמרתי, והיא: "את יכולה למשוך עם צירים כאלה גם עוד שבועיים". הו לא.
חזרתי הביתה וגם בעלי הגיע מוקדם מהעבודה- בכ"ז, לאישתו יש צירים וזה לא קורה כל יום. אז עשינו הליכה, עלינו במדרגות, עשינו סקס- פעלנו לפי כל הטיפים לזירוז לידה וכלום לא ממש עזר. באיזשהו שלב בערב שלחתי אותו לישון כי הבנתי שכנראה עליי יעבור לילה לבן, כי הצירים הלכו והתגברו. אמנם הם לא היו סדירים במיוחד ו/או בהפרשים המצדיקים נסיעה לביה"ח אבל הם לא אפשרו לי לישון, זה בטוח.
לאחר לילה לבן, בשעה 3:30 בבוקר לערך, הערתי את בעלי ואמרתי לו שאני חושבת שזה הזמן להגיע לביה"ח כי יש לי ציר באורך דקה בפערים של חמש דקות. לקחנו את תיק הלידה ויצאנו לבית החולים.
כשהגענו, היה לי מזל גדול מאד, הייתי היחידה במיון יולדות- מי היה מאמין. מייד עשו לי מוניטור, והרופא אמר כי יש לי פתיחה של 2 ס"מ אולם הצירים אינם סדירים והדופק אינו סדיר ולכן הוא ממליץ שיתנו לי פיטוצין, ונקדם את הלידה.
התמקמתי בחדר ההשהיה של בית החולים, ואז התחיל המעגל של הפיטוצין, אשר הלך כדלקמן: אני מקבלת פיטוצין- הדופק של העובר יורד- מפסיקים פיטוצין, כך במשך 6 שעות בחדר ההמתנה, במהלכן אף שדרגו לי את החדר שבו שהיתי כדי ששני המלווים שלי ישבו בנוחיות, אמא ובעלי - שעשו רוטציה במסאז' של הגב במהלך כאבי הפיטוצין.
אין לי מה לומר חוץ מכך שהיה מייאש- 6 שעות הייתי בחדר ההמתנה, אשר במהלכן התחלפה משמרת של המיילדות, והמיילדת החדשה שהגיעה, אחרי שכבר הכירה אותנו, נתנה לי לאכול קצת, והייתה ממש בסדר החליטה לבדוק אם אולי במקרה יש התקדמות בלידה- וראו זה פלא- יש פתיחה של 4 ס"מ- קדימה עוברים לחדר לידה בשעה 9:30 בבוקר. אין לתאר את האושר שחשתי- דמעות חנקו את גרוני!!! הנה זה קורה, אני יולדת אוטוטו. אז זהו שלא.
התמקמתי לי בחדר, הכרתי את המיילדת (לא כל כך התלהבתי ממנה ונורא רציתי להחליף אותה למען האמת) אבל מייד עם הכניסה לחדר הלידה ביקשתי את הסם האולטימטיבי ליולדות- אפידורל כמובן ! ומרגע תחילת ההשפעה של האפידורל חיי השתנו ללא היכר. איזה כיף.
אבל, גם פה מעגל הפיטוצין לא הסתיים. שוב מנסים לתת לי פיטוצין, שוב הדופק של העובר יורד, ושוב מפסיקים איתו.
בינתיים התחלפה עוד משמרת, והגיעה המיילדת יהודית שעשתה עליי רושם נהדר ואמרתי לחבר'ה- איתה אני רוצה ללדת.
יהודית ניסתה שוב לתת לי פיטוצין ושוב המעגל הידוע, ואז נכנסה רופאה צעירה לחדרי ואמרה כך: " הדופק של העובר הואט, הלידה שלך מאד סטטית, את בפתיחה של 7 ס"מ, העובר ב1- ואינו מראה סימני התקדמות, בנסיבות אלה, אם לא יהיה שיפור של הדופק שלו בקרוב, אני שולחת אותך לקיסרי. אחזור לבדוק אותך בעוד 20 דק'".
ואני: " אבל..מה...אני פה כבר כל הרבה שעות- קיסרי עכשיו? למה??"
אז פרץ הדמעות החל, אני לא רוצה ניתוח קיסרי, אני רוצה ללדת רגיל, ופשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות.
כעבור 20 דק' הגיעה הרופאה שוב לחדר, בדקה את הדופק, ואמרה שהוא חזר לסורו ונמשיך כרגיל. לבינתיים.
יותר מאורח המיילדת נכנסה לחדרף ושאלתי אותה מה היא חושבת שהסיכויים שלי ללדת כרגיל, והיא אמרה שהיא ממש לא אופטימית, וכנראה נלך לקיסרי.
זה לא עזר לפרץ הדמעות שלי כמובן...
ואז כעבור שעה, הגיעה שוב המיילדת ושאלה אם מישהו בדק אותי לאחרונה, אמרתי שלא, ואז היא ממששת, מסתכלת ואומרת: "וואו איזו הפתעה".
ואני : "איזו הפתעה?"
המיילדת: "חמודה התינוק ב3+ את בפתיחה מלאה - קדימה ללדת".
אולם, הייתי אחרי המנה השנייה של אפידורל, לא הרגשתי דבר, או אז הרופא עשה לי דמיון מודרך- "תדמייני שאת עושה קקי- יאללה ככה".
וכך בתוך דקות ספורות יובלי יצא לאוויר העולם, הנסיך הקטן שלי.
לא למותר לציין כי היה לי קהל שלם בלידה- שני רופאים (שלושה אם סופרים את זו שתפרה אותי-תפר אחד קטן שלא הרגשתי בכלל- היא היתה מלכה), סטודנטית לרפואה, המיילדת, אחראית המשמרת ואמא שלי ובעלי.
כך הסתיימה הצגת הלידה שלי, בהצלחה מרובה.
ותודה לצוות המקסים של תל השומר: דר' בר שביט, המיילדת יהודית ולכל השאר.