שלי שרה נולדה ביום ראשון 23.5.04, ג' בסיוון תשס"ד, בשעה 16:47

אמא ואבא עשו אותי בערב ראש השנה. וכבר מהרגע שנוצרתי השתדלתי לעשות כמה שיותר צרות לאמא ואבא כדי להיות בטוחה שהם באמת ירצו שאני אצא. בהתחלה, לא הסכמתי שיתרכזו במשהו אחר חוץ ממני, ולכן כשאמא לקחה חופש מהעבודה כדי ללמוד למבחן החלטתי לעשות לה כאלו כאבי ראש עד שבסוף היא כ"כ דאגה שמשהו לא בסדר איתי (מוגלובין שמוגלובין) שהיא בכלל לא נגשה למבחן והיא ואבא כל הזמן ליטפו אותי בבטן....בהמשך, הדאגתי אותם עם מוקד אקוגני בחדר שמאל של הלב, ואח"כ הגדלתי את הראש שלי (כמו של אבא) ואת הלחיים שלי (כמו של אמא) כך שיראו באולטראסאונד שאני ממש גדולה, ושלחו את אמא לעשות בדיקות לסוכרת הריונית, כאשר התוצאות הראו שאמא בריאה, אמא ואבא טענו שאני פשוט מלאה במקומות הנכונים.

במשך כמעט תשעת החודשים, דרשתי מאמא כל הזמן לתת לי אוכל טעים, וכשעברו יותר מ-10 דקות ללא אוכל, נתתי לה כאלה בעיטות, ונגחתי בה עם הראש הגדול שלי עד שלבסוף אבא היה קם להכין לה חביתה בפיתה (X2), ספגטי (X4), שניצל ופירה (X6), שקשוקה (X3) וכו'....

כבר בחודש השמיני, אמא כל הזמן אמרה שהיא מפחדת ללדת ושהיא רוצה שההריון ימשיך כמה שיותר זמן (כמובן שהיא שכחה שגם לי יש מה להגיד בעניין...), אז היא כל הזמן התנהגה כאילו היא בכלל לא בהריון, והכינה לאבא מסיבת הפתעה ביום הולדת שלו (ואני לא גיליתי לו כלום!!!) ונסעה איתו לאילת (היה לי ממש כייף וכמובן שדאגתי שלאמא יהיה פיפי כל 2 דקות כדי שלא תהנה יותר מידי עם אבא ותשכח אותי...).

ביום רביעי 12.5.2004, שמעתי את אמא ואבא מדברים על כך שהם נוסעים מחר לטבריה (בדיוק אמא נכנסה לחודש תשיעי), והחלטתי להוריד את הפקק הרירי (שוב כדי שלא ישכחו אותי ויזכרו שאני אוטוטו מגיעה...), אמא לא התייחסה לזה ברצינות, אפילו שכולם הפחידו אותה שהיא תלד בבית חולים פורייה...
גם בטברייה מאוד נהנתי ואבא כל הזמן קנה לאמא ארטיקים טעימים וגלידות... בערב לקחו אותי לקרקס ומאוד נהנתי. אמא המשיכה להגיד שהיא לא רוצה ללדת, וזה נורא הרגיז אותי. היא אפילו לא הכינה תיק לחדר לידה!!!

ביום שישי, עשיתי לאמא כאלה כאבים, ששמעתי אותה קצת בוכה ואומרת לאבא שהיא מפחדת מהלידה, אבא הרגיע אותה ואני קצת ריחמתי עליה ונזכרתי בכל השיחות שהיא ניהלה איתי בתקופה האחרונה (איך להקטין את הראש שלא יחתכו אותה, להיות בתנוחה עם הראש קדימה והטוסיק אחורה וכו'...) והחלטתי להקדים את בואי לעולם כדי שאמא לא תפחד.

אז בבוקר יום שבת כשאמא קמה, מיד גירדתי את דפנות השילייה כדי שהמים ירדו (הקשבתי טוב טוב בקורס ההכנה ללידה, אפילו שאבא הפריע בכל השיעורים...). אמא נלחצה וצעקה לאבא כמו משוגעת "אני חושבת שיורדים לי המים" אבא בא מהר לאמא וניסה להרגיע אותה ללא הועיל, כי הוא היה לחוץ יותר ממנה ואמר לה להתכונן מיד ללכת לבית החולים (מסתבר שגם אבא הקשיב בקורס הכנה ללידה...). אמא לא רצתה ללכת ואבא רדף אחריה בכל הבית (האמת שקצת נעלבתי, מה זה היא לא שמחה לפגוש אותי סוף סוף?) שוב ריחמתי עליה. אבא הכין תיק לבית החולים ואמא נכנסה להתקלח שעה ארוכה ואמרה לאבא שהיא בשום אופן לא הולכת לבית החולים לפני שדודה דפנה מגיעה למרוח לה לק ברגליים. אבא קצת התעצבן אבל הסכים בלית ברירה. אחרי שאמא התבשמה והתאפרה (כולל נצנצים) יצאנו כולנו לבית החולים.

בבית החולים נתנו לאמא זריקה לזירוז הצירים כדי לזרז את הלידה שלי, ואני נורא נעלבתי כי לא רציתי שיקבעו לי מתי לצאת! החלטתי לבדוק איך אמא עומדת במצבי לחץ (נזכרתי שחשוב לברר את זה לפני שאני יוצאת) ובזמן בדיקת המוניטור הפסקתי לנשום. אבא שלי (הוא הכי מכולם, ואבא שלי הוא הכי בעולם...) מיד שם לב למוניטור והזעיק את המיילדות. כולם מאוד נלחצו, והגיעו המון רופאים ואחיות והחליטו לקחת את אמא לניתוח קיסרי. מאוד נבהלתי מהתעלול שלי, במיוחד אחרי שראיתי את אבא קורא תהילים, והחלטתי להחזיר את הדופק ולהפסיק למשוך תשומת לב לעת עתה. הצירים היו חזקים מאוד ולא הסכימו לתת לאמא אפידורל עד שתהיה לה פתיחה של שלוש אצבעות לפחות. אני החלטתי לקחת את הזמן שלי ולא למהר, כי רציתי לעשות עוד כמה בריכות בבטן של אמא וגם לישון קצת. חוץ מזה שנזכרתי שאמא בלבלה לי את השכל על המצב הביטחוני, על המדיניות הכלכלית הכושלת לדעתה וכן על מעמד האישה שעדיין לטענתה נמצא בשפל, והבנתי שאין לי לאן למהר.

מה אני אגיד לכם הצירים האלה הם לא לונה פארק, נורא לחץ לי וגם לאמא שהשתדלה לשם שינוי לא להתלונן יותר מידי (והאמינו לי שזה לא קל לה...)
החלטתי לקדם את הפתיחה וסוף סוף נתנו לאמא אפידורל. אמא נרגעה קצת מהכאבים וגם אני יכולתי סוף סוף לישון קצת. אבא ישן איתנו בחדר, והם לא כ"כ הצליחו לישון כי הם פחדו שאני שוב אפסיק לנשום.
בבוקר ביום ראשון, 23.5.04, עדיין הפתיחה הייתה קטנה (כ5 אצבעות) והאפידורל כבר הפסיק להשפיע. אמא שכבר איבדה את הסבלנות, קיטרה קצת וכמעט ניתקה את כל המכשירים מעליה. היא בכתה ואבא שאוהב אותה כ"כ רץ לבקש שיבואו לאמא מרדים.
אחרי כמעט שעה שאמא התחננה על נפשה, הביאו מרדים שהרדים רק צד אחד של הבטן, ואבא שראה איך אמא סובלת צעק עליו נורא! כך עברו להם עוד כמה שעות עם התקדמות איטית, עד שהחלטתי לקדם קצת את העניינים. בבדיקה נראה שיש כבר פתיחה של 8 אצבעות ומחיקה של 100 אחוז! אך האפידורל כבר חדל שוב להשפיע ולא הוסיפו לאמא עוד כי ראו שהיא מתקרבת ללידה.
בשעה 15:00 הוחלט להתחיל לדחוף אותי החוצה, וסבתא ואבא עזרו לאמא לדחוף. רציתי להשתעשע עוד קצת לפני שאני יוצאת, וכל פעם שקידמתי את הראש החוצה, החזרתי אותו עוד יותר פנימה...אותי זה נורא הצחיק, אבל משום מה את אמא לא כל כך...
אחרי שעה וחצי שאמא דוחפת ודוחפת, הבנתי שאם אני לא עושה משהו, הם יוציאו אותי בכח, והחלטתי להוציא את הראש החוצה. המיילדת עודדה את אמא ושאלה אותה "את רוצה לפגוש את התינוקת שלך" אמא אמרה "כן" ודחפה את כל הראש שלי (והוא גדול...) החוצה.

פתחתי את העיניים שלי וראיתי ראש גדול מביט עליי וצועק לאמא: "אני רואה את הראש" מיד הבנתי לפי קול הזמיר שזה אבא שלי והסתכלתי עליו מה שריגש אותו מאוד. המיילדת נתנה לאמא לראות את הראש שלי ואמא צעקה לדודה אורלי "אורלי, תצלמי, איזה ראש גדול", האמת שקצת נעלבתי ורציתי שוב לחזור פנימה לרחם אבל המיילדת תפסה לי את הראש, סיבבה לי קצת את הכתף ושלפה אותי החוצה. היה קצת קריר, וראיתי המון אנשים מסתכלים עליי, את אבא כבר זיהתי, את דודה אורלי גם (בגלל המצלמת וידאו) אבל היתה שם אישה אחת, שכל הזמן התפללה ובכתה והסתכלה עליי באהבה – מי זאת? ואיפה אמא שלי? קצת התביישתי כי הייתי ערומה, ואז אבא חתך לי את חבל הטבור (זה לא כאב) ואמר לאמא "תראי מאמי, יש לה חיים משלה" ואז עטפו אותי בשמיכה והביאו אותי לאמא שלי. מיד כשהניחו אותי עלייה, ידעתי שהיא אמא שלי, שמעתי את דפיקות הלב שלה, שהכרתי עוד מהבטן.

אמא נורא התרגשה שהניחו אותי עליה, היא חיכתה הרבה זמן לרגע הזה, ודודה אורלי גם התרגשה עד דמעות אבל לא שכחה את התפקיד החשוב של הצילום (תפקיד שיש לציין שהיא בכלל לא ביקשה..) וצילמה אותי בכל מיני פוזות לא מחמיאות במיוחד, כשהשער שלי מדובלל והאף שלי עדיין פחוס מהטרמפולינה שהייתי בה בתעלה הלידה.
וזוכרים את האישה שלא ידעתי מיהי? אז מיד הבנתי שהיא הסבתא שלי אז מיד התחלתי לבכות ( רציתי לבדוק האם בכי עובד עליה במיניפולציה רגשית שכן כך אוכל בהמשך לקבל ממנה מתנות ...).

הייתי נורא רעבה וקצת הצטערתי שמיהרתי כ"כ לצאת (שבוע 37), אבל בהתחשב בגודל הענק של הראש שלי אולי טוב שיצאתי מוקדם, אחרת מי יודע איך זה היה נגמר...