רעות אביב נולדה ביום שני 30.4.07, י"א באייר תשס"ז, בשעה 10:46 בבוקר

אני הייתי מתוכננת....אוי כמה שתכננו אותי...רק מה, כנראה המשפט שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוקים צוחק הוא נכון...כי אם הכל היה הולך לפי התוכנית של אמא ואבא, הייתי אמורה להיות בן....
הכל התחיל שאמא אמרה לאבא שהיא כבר מוכנה לילד נוסף, הרי ליהי כבר בת שנה...ושלי כבר בת שנתיים... אבא בהתחלה קצת היסס אבל לאמא יש יכולת שכנוע די מדהימה והם יצאו לדרך...הפעם הם החליטו לנסות להביא בן...אמא הורידה מהאינטרנט כתבות ומאמרים על "איך עושים בן" והביאה לאבא שקרא הכל בעיון רב. אמא ספרה ימים כדי להגיע ליום הביוץ המדוייק (כך היה כתוב...), אבא הקפיד על סביבה קפואה (אין לי מושג מה זה אומר) ואמא על סביבה לא חומצית (גם בזה אין לי מושג)...עבר לו חודש ואמא קיבלה מחזור...היא הייתה נורא עצובה כי היא רצתה כבר להיות בהריון.
בחודש שלאחר מכן, כבר לא כ"כ היה אכפת לאמא יום הביוץ, בן, סודה וכו', אז היא פשוט הלכה לטבול במקווה ובאה הביתה לאבא. עברו להם הימים ואבא אמר לאמא שיש לו הרגשה שהיא טעתה בחישוב הביוץ...כשאמא היתה בעבודה, היא הרגישה בליבה שאולי כבר נוצר ברחמה משהו נפלא. היא רצה לעשות בדיקת הריון ביתית ו- 2 פסים ורודים ויפים הופיעו על הצג....אמא בהריון!!! היא אמרה תודה לאלוהים וחיכתה שאבא יבוא הביתה כדי לבשר לו את הבשורה המשמחת.
באותו יום אבא הגיע די מאוחר מהבסיס...אמא הכינה לו מכתב יפה וכתבה לו: "אהובי, אלוהים בירך אותנו בפעם השלישית...אני בהריון..." היא הדביקה למכתב את הבדיקה והניחה את זה על הכרית שלו. כשאבא חזר הביתה בערב הוא ראה את המכתב (אמא עשתה את עצמה ישנה) וחייך את החיוך הגדול והרחב שלו.....הם היו כ"כ מאושרים...אבא מיד שאל את אמא אם היא חושבת שהם טעו בחישוב הביוץ...אמא אמרה לו שלא ידאג שהכל מאלוקים ושיהיה בסדר...כך חלפו להם הימים ואמא התחילה אט אט לגדול ולתפוח....הרבה אנשים עיצבנו את אמא באותה תקופה, כולם רצו לדעת מה יש לה בבטן, ואפילו העליבו אותי כשאמרו לה "אנחנו מקווים שהפעם זה בן"...מה אני לא מספיק טובה?? בנתיים המצבי רוח של אמא הלכו והתגברו והיא נהייתה כמעט בלתי נסבלת כלפי הסובבים אותה...דבר אחד ניחם את אמא וזה שבפסח הקרוב היא שוב תהיה פטורה מעבודות הבית עקב הריונה...המשפט "אסור לי להתאמץ" נשמע שוב ושוב כתקליט שבור ולא מעט פעמים שמעתי את אבא מגדף מתחת לשפמו...
בנתיים אני דאגתי לאכול היטב את כל המטעמים שאמא דאגה להכניס לי, ולנוח ולהתכונן למפגש של ההורים היקרים שלי עם דמותי באולטראסאונד...עברתי את כל הבדיקות של השליש הראשון בהצלחה יתרה, לא רציתי להדאיג את ההורים שלי כי ראיתי שאבא כבר כ"כ רוצה לדעת מה מיני... בשליש השני אמא קבעת תור לסקירת מערכות ולא סיפרה לאף אחד. אפילו לאבא היא לא סיפרה. היא רצתה ללכת לסקירה לבד כי כל ההתעסקות הזאת סביב מה שיש לאמא בבטן די הטרידה אותה והיה לה חשוב ללכת לסקירה ולדעת שהכל בסדר יותר מהכל. אמא הגיעה לסקירה מאוד מרוגשת, היא רצתה סוף סוף לראות אותי, לוודא שהכל בסדר וגם נורא רצתה לדעת מה מיני...הסקירה התנהלה בסדר גמור, הכל ברוך השם היה תקין... הרופא שאל את אמא אם היא רוצה לדעת את מין העובר...אמא אמרה שכן..הוא שאל את אמא מה יש לה בבית, ואמא אמרה "שתי בנות יפייפיות..." ואז הוא אמר "אז מצטרפת עוד יפייפיה למשפחה"....אמא כ"כ שמחה...
ראשית היא שמחה שהיא כבר יודעת ושנית היא שמחה שאני זו אני....היתה זו הקלה עצומה לאמא....היא התקשרה לאבא ובישרה לו את הבשורות...אבא בירך את אלוהים ומאוד שמח...אמא אמרה שאני יפה כמו האחיות שלי ואני הסמקתי ממבוכה... מרגע שאמא הכירה אותי היא קראה לי "צוציקית" וכבר התחילה להכין את אחייותי הגדולות לבואי...שלי וליהי כל הזמן נישקו אותי בבטן וליטפו אותי.... הימים חלפו להן ואמא הפכה להיות יותר ויותר קצרת רוח ועצבנית...הסתבר שככל הנראה החולשה וחוסר הסבלות שלה נבעו ממחסור חמור בויטמין B12 והרופא אמר לאמא שהיא צריכה לקבל זריקות של הויטמין...אמא היתה די עצובה, אבל היא לקחת איתה הרבה אומץ והלכה לקבל את הזריקות...אוווץ כואב...אמא שלי מאוד גיבורה... יחד עם היותה בלתי נסבלת, אמא נהנתה מההריון וטפחה בטן שמנה לתפארת...היא רצתה שההריון ימשיך כמה שיותר כדי להנות ממני ומבעיטותיי בבטן... כשאמא נכנסה לחודש תשיעי, היא החליטה לנסוע עם אבא לאילת...כזאת אמא שלי...אוהבת להתגרות...
כך נסענו אמא, אבא ואני לאילת...אמא התנהגה בגבורה בנסיעה וכמעט שלא התלוננה (חוץ מאיי ואוץץ כל 5 דקות לערך...) מאוד נהנינו באילת...אמא אכלה כיד המלך ונחה הרבה (מה עוד חדש??) בנתיים אמא עברה את תאריך הלידה המשוער (סתם תאריך, אמא כבר הבינה שהכל יכול לקרות ביום הזה חוץ מלידה...) ונכנסה לחודש עשירי...הרופא אמר לאמא שכדאי לעשות "סטריפינג" כדי לזרז את הצירים, אך אמא לא כל כך רצתה...הוא ביקש ממנה לחשוב על זה בשישי-שבת ולבוא אליו ביום ראשון לביקורת..מזה מס' שבועות היו לאמא צירים, אך הצירים לא היו סדירים ולא הביאו לפתיחה...היה לי מאוד כייף בבטן של אמא ולא כ"כ מיהרתי לצאת...גם לאמא היה כיף שאני בפנים, אבל היא די סבלה מהצירים...בכל יום שחלף, בערך מתחילת החודש התשיעי, כל בן אדם שני היה אומר לאמא "נו...יש חדש" כאילו שלא רואים שאני עדיין שם בפנים...אמא היתה עונה בנימוס אבל מאוד מתעצבנת...גם אני די כעסתי, מה זה?! מתנהגים כאילו שאני מתנחלת שזקוקה לפינוי!!! אפילו אבא שבא מתחום ההפס"ד (הפרות סדר) ניסה לעודד את אמא לעשות דברים (אסור לי להגיד מה מצנעת הפרט) כדי לזרז את בואי לעולם, אבל אמא לא הסכימה! היא כנראה שמעה אותי צועקת "יהודי לא מגרש יהודי"....
לפיכך, אמא הקפידה שלא לזוז בכלל ונכנסה למצב של שמירת הריון, הרבה מנוחה ומינימום תזוזה...אף אחד לא יגיד לבת שלה לצאת אם היא עוד לא רוצה!! אמא הלכה לטבול במקווה כי אומרים שזו סגולה ללידה קלה וטובה. הלילות לא היו קלים לאמא, פיפי כל 5 דקות, בטן ענקית שלא נתנה לאמא תנוחת שינה הגונה, וגם לי כבר לא היה כ"כ מקום בפנים...אפילו ליישר את הרגליים ולהתאמן בבעיטות לרוחק לא יכולתי כבר... ביום ראשון בבוקר, אבא קפץ לכמה סידורים והשאיר את אמא לנוח בבית...(הרי מסכנה כל השבת היא שכבה במיטה...לא קל...) באותו יום אמא הלכה לביקורת אצל הרופא כיוון שהיא כבר הגיעה לחודש העשירי. הרופא אמר לאמא ואבא שהוא רוצה שהם ילכו הביתה להביא את התיק לידה ויסעו ישר לבית החולים כיוון שיש ירידות בדופק. אמא ואבא הלכו לבית ואמא התקלחה, התבשמה, התאפרה (כמובן כולל נצנצים...), הדליקה נרות והתפללה שהכל יעבור בשלום... כשהגענו לבית החולים חיברו את אמא שוב למוניטור ואבא צילם את אמא עם פרצופה הנפוח. המוניטור שוב הראה צירים וירידות דופק בין לבין...הרופאים לא אהבו את זה...עשו לאמא בדיקה ידנית וקבעו שיש פתיחה של 2.5 ס"מ ו-80 אחוז מחיקה. העבירו את אמא לחדר לידה ואחרי שעתיים נתנו לה פיטוצין...אמא התחילה לסבול מצירים לא קלים וגם לי לא היה נעים בכלל...
כ-4 שעות אחרי הפיטוצין נתנו לאמא אפידורל...זריקה לא כ"כ נעימה, במיוחד שדקרו את אמא פעמיים כי בפעם הראשונה לא הכניסו את המחט למקום הנכון...אבל אחרי האפידורל, גם אני וגם אמא יכולנו קצת לנוח...הפיטוצין לא עשה לי טוב וכל ציר חזק שקיבלתי גרם לי להאט את פעימות הלב כי כ"כ נבהלתי...הרופאים די נלחצו ולכן הם החליטו להפסיק את הפיטוצין...ישששש שמחתי מאוד...זה לא היה לי נעים כל הצירים האלה..מרוב לחץ עשיתי פיפי וקקי בתחתונים...בבטן....כדי להמשיך לזרז את הלידה החליטו לפקוע לאמא את המים...פתאום ראיתי מסרגה נכנסת לתוך הבית שלי ומפוצצת את שק מי השפיר...למה?? זה לא יפה!! רציתי עוד קצת לשחות...כל המים שלי התחילו לרדת...אוף...לא כיף....הרופא ראה שהמי שפיר לא נקיים (נו טוב עשיתי פיפי/קקי) וזה גם לא עודד אותם במיוחד...אפילו אמא נלחצה, לו רק יכולתי להסביר לה שלא יכולתי להתאפק...ברח לי...בשלב הגמילה אני אהיה הרבה יותר טובה...
בנתיים הצירים הלכן והתרחקו זה מזה והגיע כבר הבוקר...בדיקה ידנית בשבע בבוקר הראתה התקדמות של סנטימטר אחד בלבד...פתיחה של 3.5 ס"מ...מאכזב...טוב מה יכולתי לעשות...בשעה 9:30 בבוקר החליטו לחבר את אמא שוב לפיטוצין...לא אהבתי את זה...מרוב שזה היה כואב שוב הורדתי דופק, ושוב ושוב ושוב...הרופאים נבהלו, יצאו וחזרו וגם אבא התחיל להתפלל ונדמה לי ששמעתי את סבתא שרה בוכה...אבל לא היה אכפת לי!! רציתי שיפסיקו את הפיצוצין הזה....הציר האחרון כ"כ כאב שהפסקתי לנשום יותר מדקה וחצי...כולם ממש נבהלו ולא יגעו מה לעשות...הרופאים רצו לחדר של אמא שלי אחרי שהמיילדת הזעיקה אותם ואמרו לאמא ולאבא שהולכים לניתוח קיסרי כדי להציל אותי...יופי! שמחתי מאוד! אני גם לא אצטרך להתאמץ לצאת וגם לא יכאב לי...הבהילו את אמא לחדר הניתוח ואבא נישק אותה והבטיח שהכל יהיה בסדר, הסבתות בכו ואמא חייכה לכולם ואמרה שלא ידאגו...בחדר ניתוח ליטפו את אמא שלי, והסבירו לה שתוך דקה אני בחוץ...אמא רק רצתה לראות שאני בסדר...ואכן, תוך דקה שלפו אותי החוצה מהבטן של אמא שלי...בכיתי מיד כי היה לי מאוד קר וגם כי היה שם רופא שמיד בדק אותי ולא נתן לי לראות את אמא שלי!! אחרי שהוא ראה שהכל בסדר, הביאו אותי לאמא שלי...
הידיים שלה היו קשורות והיא לא יכלה להחזיק אותי אבל עטפו אותי יפה כמו מתנה שמנמנה ואמא נשקה אותי במצח והשאירה לי דמעה קטנה ליד האף...אמא שלי...כ"כ שמחתי לראות אותך...אח"כ לקחו אותי לאבא, ולסבתות שחיכו בחוץ...יאללה באמת יש לאבא שלי ראש גדול (אמא לא הגזימה)...אמא נשארה בחדר ניתוח כדי שיסגרו לה את הבטן (מסכנה...) ואבא לקח אותי כלאחר כבוד לקבל זריקה בתינוקייה ולאכול ולא הפסיק למלמל :"אבא משוגע", "כפרה אבא" ועוד כל מיני מילים במרוקאית...סוף סוף יצאתי לעולם, תודה לאל אני בריאה ושלמה ולאמא שלי שלום, אני מחכה בקוצר רוח לראות את אחיותיי היפות (שלי המכונה בלי וליהי המכונה צ'אקי) ולהכנס למשפחה היפה והטובה שאלוהים בחר עבורי.....