התינוק שלא נולד אך חי בליבי...

אז אחרי לידת בתי הבכורה, עם הריון לא מתוכנן אך רצוי ומרגש, ציפיתי להיות אמא לשניים. גילינו שזה בן והשמחה הייתה גדולה. ולצד זה, הריון מלא חששות ובסיכון. לא חשבתי שהוא יסתיים בלי תינוק, וכאב הלב היה בלתי נסבל, פשוט לא יתואר. מאז נולדה לי בת נוספת, שמביאה אושר רב לחיינו. ההריון ההוא והתינוק שלא נולד לנו, נותר שלנו כל מובן, וכחלק מתהליך העיבוד, כתבתי לו מכתב זה:

שלום ילד שלי.
אני לא יודעת מה בדיוק לכתוב, אבל רגע לפני שאני יולדת לך אחות, הרגשתי צורך עז להיפרד ולהכיר באמת בעצם היותך חלק מהותי כל-כך מחיי. תמיד אמרתי שיהיו לי רק בנות, תחושת בטן כזו, אינטואיציה אימהית. היום אני מבינה שהיה לי גם בן. היית פה, השארת את חותמך, השפעת עלי בצורה שלא ניתן לתאר אותה, הפכת אותי לאדם אחר לגמרי, חשפת אותי על כוחי הבלתי יאמן אל מול חולשותיי הקשות ביותר שידעתי אי פעם.
נשאתי אותך עימי במשך יותר משישה חודשים, והאמת היא שאני עדיין נושאת, ומקווה שתמיד אשא. חוסר היכולת שלי לחבר אלייך פנים ועצם העובדה שלעולם לא אחזתי בך מאפשרים לי רק להמשיך ולדמיין מי היית, וליצור אותך כל יום מחדש. בדרך זו, בשונה מילד גשמי, אני אף פעם לא מתאכזבת ואף פעם לא עייפה ממך.
חסרונך הוא קשה, ולא פחות מפעם ביום אני מוצאת עצמי מחשבת בן כמה היית היום אילו... תמיד תהייה שם תחושת האשמה. מה עשיתי? האם קיבלתי החלטה נכונה? מסביבי נוטים לומר לי שכן, כי "אם היה רע אז הרע היה עולה על הטוב". אני לא יודעת כמה הם משוכנעים בצדקתם, וכמה הם פשוט מנסים להשקיט את מצפוני, אך מצפוני פועם ותמיד יהיה כזה, שכן אין תשובה לשאלותיי. אף פעם לא אדע אם היית בריא או חולה, אך פעם לא אדע אם הייתה לי הזכות להחליט עבורך- חיים או לא.
אני זוכרת את תקופת ההיריון, ברובה נהגתי לחשוב שהכל ייגמר בטוב, ומידי פעם הייתי צריכה להתמודד עם תחושת ספק שהתגנבה. באותה העת היה לי ברור כשמש שלא אוכל להתמודד עם אובדנך. שלא אצטרך. אתה תהייה פה כי אתה מגיע לי, כי מגיע לך להיות. עם-זאת, אף פעם לא נתת לי לגעת בך, מה שגרם לי לחוש כאילו באופן מסוים אתה מעביר לי מסר. בכל פעם שהיית זז בתוכי ואני הייתי מושיטה את ידי לגעת, היית פוסק מתזוזתך, כאילו אומר לי- אל תתקרבי, אל תיקשרי, אל תחושי בי. כך מעטות הפעמים שנגענו, שהצלחתי להשיג אותך לפני שנעצרת.
אני זוכרת את יום הבדיקה הגורלית, בהינף מחט אחת קיבלתי גזר דין, או שמא אתה קיבלת.
אני זוכרת את הלילה שקדם לבדיקה, בו חלמתי חלום, ובחלום הופעת בצורה מוחשית ביותר, עם פנים וגוף, והייתי מאושרת- עד שנפרדת ממני לשלום. ובבוקר קמתי וידעתי. והידיעה הייתה קשה מנשוא. היא הייתה לא טבעית.
ובימים שחלפו, כשידעתי שלא זכיתי בך, אך עדיין הייתי אצלי, כאילו נכנסת לתרדמת. האם נפרדת אז בחלום והלכת לישון? כמעט הפסקת לזוז, כמעט ולא חשתי בך יותר, ואולי פשוט התעלמתי לאור גודל הכאב.
אני זוכרת שנכנסתי לחדר העינויים, אז באותו היום, 8.8.07, ויצאתי בלעדייך. תחושת ריק נוצרה בתוכי. לא חשתי ולו מעט כאב פיזי, אך ליבי נשבר, התנפץ לרסיסים, והרגשתי ריקה ומרוקנת. לא יכולתי למלא את החלל אף לא באוויר. לא רציתי להיות בלעדייך, הרגשתי רצון לוותר וליפול לבור שחור. אך הייתה לך אחות, והיא בשמחת החיים שלה הצילה אותי.
המחשבות של אחרי, החרטות הקשות וחוסר היכולת לחזור לאחור ולקבל החלטה אחרת- כל אלה הם מנת חלקי עד היום, באופן ובעוצמה שאינה יודעת רוגע. אני נמצאת במאבק יומי לנחם את עצמי, שכן אחרים הפסיקו להבין את כאבי. התינוקת השוכנת לה בבטן היום מהווה נחמה, אך אינה תחליף- שלא תטעה בכך לרגע. היא לא באה כדי לקחת את מקומך. היא תוספת ברוכה, אך מקומך נשמר.
אני מודה שאני עייפה, לפעמים עייפה מלחשוב עלייך, אבל ברור לי שבקיומך היה מסר. שבנוכחותך בתוכי היה עניין. אתה לא רק חוויה חולפת, ובסוף אני אמצא את התשובה. את המשמעות של קיומך, אותה אתה וודאי יודע. לו רק יכולת לספק לי את התשובה.

אני אוחזת בידי את גלי, אחותך הקטנה. קשה לי המחשבה הסבוכה נורא, שאם היית אתה נולד, היא לא הייתה קיימת, או שהיא נולדה מאחר ואתה לא...
אך מיום ליום מלווה אותי מחשבה מנחמת אחת- האם אתה שלחת אותה, את גלי, אלינו? האם מעט מנשמתך נמצאת בתוכה? האם אתה בחרת אותה בשבילי מכולם?
וכך אני מרגישה צורך לסיים את המכתב הזה, אך לא במילות פרידה. אתה יודע למה? כי שלושה ילדים יש לי, שתי בנות ובן, ועל אף שנשאתי את כולכם ברחמי, את שתיהן ילדתי, ואותך אני ממשיכה לשאת בליבי.
אני אוהבת אותך ילד קטן, ומתנצלת אם קיבלתי החלטה לא נכונה.
תודה על הילדה ששלחת.
נשיקות מאמא.

היום אנחנו בסדר, משפחה מאושרת. הקושי קיים אך בעוצמות נמוכות בהרבה. זהו מסר של תקווה לכל מי שעברה אובדן קשה כזה. כל ילד מביא עימו חוויות, התמודדויות ועולם ומלואו.
מאיה בת 4 וחצי, גלי בת שנה וחצי ותינוקי הוא זיכרון לתמיד...