הולדת מאור

יום שני 22.10 בדיוק שבוע לפני התל"מ, ביום הראשון לשבוע 39 ילדתי את בתי השניה, אחות ליאיר בן 4.3 במרכז ללידה טבעית בתל השומר בלידה קצרה, אינטנסיבית וכואבת והנה סיפורה:

חלק 1 - בבית
בשעה 18:00 אחרי שנת צהרים טובה וארוכה עם בני יאיר אני משוחחת בטלפון עם צלם בשם מאיר בענייני עבודה והוא מספר לי שאח של חבר משותף שלנו נהרג בתאונת דרכים. עם הכאב והתדהמה מהבשורה אני מרגישה את הציר הראשון! עם סיום השיחה אני הולכת לתלות כביסה, יאיר כהרגלו מצטרף "לעזור לאמא" ואני מרגישה שהצירים הולכים ומתגברים, אני מתחילה לתזמן אותם ע"ג נייר ומגלה שהם מאוד קרובים! איפה ראיתם לידה שמתחילה מיד בציר כל 5 דקות? לא האמנתי! התקשרתי לבעלי היקר שיתכונן אולי לצאת מהעבודה כי "נדמה לי שהתחילו לי צירים"... לאחר מכן אני מתקשרת למרכז לידה להתייעץ, המיילדת ששוחחתי אתה מביעה הסתייגות משום שהצירים מאוד קצרים (10-12 שניות לציר) היא ממליצה לי להתקשר שנית בעוד כחצי שעה.
בינתיים אני מגישה ליאיר ארוחת ערב, מכניסה פריטים אחרונים לתיק הלידה ומרגישה שוב התגברות של הצירים, מתקשרת שוב לבעלי שהפעם ייצא לדרך ומיד כשהוא מגיע אני נכנסת להתרחץ, מדווחת לו בצעקות מהאמבטיה שימשיך לרשום כל ציר, הצירים עדיין קצרים אך כאבם מתגבר והם מתקרבים, המים החמים עוזרים לי להתגבר, בכל ציר אני עושה סיבובי אגן ומכוונת את המים החמים לבטן תוך כדי עיסוי של הבטן, בינתיים בעלי מסתכל בכתוב ומודיע לי שמדובר בציר כל 3-4 דק', אני מבקשת ממנו שיחייג שוב למרכז הלידה, הפעם הם אומרים לו שנצא לדרך, אנחנו מתקשרים לחמתי שתבוא מהר לקחת את יאיר, מתארגנים, פוגשים אותה למטה בכניסה לבנין, מעבירים אליה את יאיר עם התיק הקטן שהכנתי לו (היי, גם לו מגיע תיק לידה J) ורצים לאוטו, אני מתחילה לבכות מהתרגשות, מחכה לציר הבא לפני שאני נכנסת לאוטו (יותר קל לי להתמודד עם הצירים בעמידה) אני נכנסת למושב האחורי, בדרך מתפתלת ומשנה תנוחות ובין ציר לציר מספיקה עוד לדבר עם אמא שלי (שגם בוכה מהתרגשות) ומסמסת לחברות הקרובות שאני בדרך ללדת (אח"כ התברר לי שחלקן בכלל לא קיבלו את ההודעות, כנראה שבכל זאת לא הייתי כזאת מפוקסת...)
חלק 2 – מיון יולדות
השעה 20:20 אני מגיעה לתה"ש כאובה, מכווצת והמומה מהמהירות שבה נזרקתי ללידה, הקושי הפיזי והנפשי של התגברות הצירים והעובדה שכמעט לא הייתה הפסקה ביניהם-מקשים עליי מאוד, במיון יולדות אני מודיעה שהגעתי למרכז לידה ושיקראו למיילדת שלי, נותנים לי כוסית לביצוע בדיקת שתן ואני כבר בקושי עומדת על הרגליים, לאחר מכן מכניסים אותי לחדר מוניטור (בשביל להיכנס למרכז לידה חייבים לבצע קודם מוניטור, לוודא שהכל תקין, שאין חלילה מצוקת עובר ולקבל אישור מרופא לצורך המעבר למרכז הלידה).
המיילדת שבמיון (עדיין לא המיילדת שלי) מציעה לי לבדוק פתיחה בשביל לזרז את העניינים, אני עושה את ה-טעות שלי בלידה הזאת ומאפשרת לה לבדוק אותי, היא מכניסה יד ומכאיבה לי מאווווד אני צורחת עליה שתוציא את היד וכשהיא לא עושה זאת אני פשוט שולפת את היד שלה החוצה ממני בכוח, היא אומרת לי משהו מלחיץ בסגנון "את רק ב-2 ס"מ פתיחה" ברגע זה חשכו עיניי, נכנסתי לפאניקה מטורפת ואני חושבת לעצמי שאם כ"כ כואב לי ב-2 ס"מ אז מה יהיה הלאה? אני לא רואה את עצמי מצליחה להתמודד עם יותר מזה.
חלק 3– המיילדת שלי (ורד)
ורד נכנסת לחדר ברגעים הקשים האלה, עם חיוך גדול, אומרת לי "היי" ארוך ומרגיע, מניחה יד על כתפי וכאילו אומרת "אני כאן עכשיו הכל יהיה בסדר", האנרגיות הטובות שהיא הכניסה לחדר הצליחו להרגיע אותי קצת, היא שולחת את מיילדת המיון החוצה מהחדר (תודה לאל) ומיד מתחילה לעזור לי להתמודד עם הצירים בצורה אחרת, היא שואלת איפה מרכז הכאב ואני מצביעה על הבטן התחתונה, היא אומרת לי לא לרכון קדימה בציר הבא כי זה מגביר את הכאב אלא להישען עליה לאחור וכך עשיתי, פשוט התמסרתי אליה, איזה יופי, אני נשענת עליה ואנחנו מוציאות קולות ונושמות ביחד וראו זה פלא, הצירים לפתע קלים יותר להתמודדות, ורד מבקשת לבדוק לי פתיחה, היא בודקת ואני בכלל לא מרגישה את זה!!! איזה הבדל מהבדיקה הקודמת!!! פשוט לא להאמין!!! היא אומרת לי שאכן יש פתיחה של 2 ס"מ אבל אין ספק לפי הצירים שאנחנו נכנסות למרכז לידה (למרות שבהגדרה לא נכנסים לפני שיש פתיחה של 4 ס"מ).
אני אומרת לה "תקשיבי ורד, לא ככה דמיינתי את הלידה הזאת, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם יותר מזה ואני מבקשת לקבל אפידורל"
היא שואלת אותי אם אני רוצה לבטל את השירות של לידה במרכז ללידה טבעית ואני מכריזה "לא!!!" אני רוצה אותך צמודה אליי, רק את מיילדת אותי אבל את תעזרי לי בלידה אפידורלית, ורד נשארת רגועה למרות ההיסטריה שלי, שולפת רופא מהבלגן במיון היולדות שיחתום על המוניטור ויאשר את יציאתנו ומובילה אותי לחדרי המיילדות האישית (הצמודים למרכז ללידה טבעית אך שונים בכך שבהם יש מיטת לידה כמו זו שיש בחדרי הלידה הרגילים), היא מחברת אותי לעירוי נוזלים כהכנה לאפידורל ומבקשת ממני להיכנס בינתיים לג'קוזי על מנת להקל עליי את ההתמודדות עם הצירים.
בג'קוזי אני עדיין מכווצת ומתקשה להשתחרר, ורד מבקשת ממני להישען אחורה, מניחה לי מגבת חמה ורטובה על הכתפיים וכרית מתחת לצוואר ועם כל ציר עוזרת לי ומוציאה קולות ביחד אתי, הצירים שוב מתגברים, מתעצמים, מתארכים ומתקרבים, בשלב הזה אני כבר מרגישה שאין לי מנוחה בין הצירים, אני מבקשת מבעלי ומורד להתרחק ממני, לא לגעת בי ולא לדבר אתי, הצירים כל כך קרובים שזה פשוט מתיש, אני מתנועעת במים כמו דג בכל ציר וכעבור מס' דקות אני מרגישה שזה כבר בלתי נסבל, אני שואלת את ורד מתי מגיע המרדים והיא אומרת לי "בעוד רבע שעה" ואני, שאין לי כוח לשאול או למחות ממשיכה להתמודד עם הצירים שהולכים ונעשים קשים להתמודדות, לאחר עוד כמה צירים כאלה אני לפתע מרגישה שאני לא יכולה להישען יותר לאחור, אני נעמדת על ברכיי וצועקת "משהו יוצא לי"
חלק 4– התינוקת שלי יוצאת (חלק זה לא מיועד לרגישים ולבעלי לב חלש)
ורד ניגשת אליי במהרה, מניחה יד ומבינה שהראש עומד לצאת, היא צועקת לבעלי "דוד, תקשיב לי טוב ותסתכל עליי, אתה עוזר לי להוציא אותה מהג'קוזי ומיד!"
אני צורחת להם "אל תגעו בי, כואב לי" ורד אומרת לי "אני לא רוצה שתלדי במים" ואני עונה לה "לא איכפת לי ללדת במים רק אל תיגעו בי"...
בשלב הזה ורד, בעלי ועוד רופאה שהייתה שם פשוט שולפים אותי החוצה, אני נופלת לרצפה מחוץ לג'קוזי ובתנוחת "אללה וואכבר" מתחילה להרגיש את הראש יוצא, זה שורף וכואב, אני צורחת כל מיני דברים הזויים כמו "אני מתה, תצילו אותי, אני לא יכולה ועוד..." אני לוחצת וורד מבקשת ממני לרגע להפסיק ללחוץ אך זה מאוחר מדי, אני מרגישה איך אני נקרעת וזה כווואב, למזלי הגדול השלב הזה לא נמשך הרבה זמן ולאחר יציאת הראש אני מרגישה הקלה מסוימת, ורד אומרת לי "תיגעי בראש של התינוקת שלך" אבל אני פשוט לא מסוגלת לזוז, אני מבינה שעוד כמה לחיצות זה נגמר אז אני ממשיכה ללחוץ חזק והתינוקת שלי בחוץ! כל הסיפור הזה מרגע שיצאתי מהג'קוזי לא לקח יותר מ 3-4 דק' א-ב-ל אלה היו הדקות הכי קשות שידעתי פיזית, ממש הרגשתי שאני לא עומדת בזה, שעוד רגע כל המערכות שלי קורסות, כשצעקתי "אני מתה" האמנתי באמת שאני עומדת למות (משיחות אח"כ עם עוד יולדות שעשו את זה טבעי הבנתי שזו תחושה שמשותפת לרבות מהן) שעת הלידה 21:57 לוקחים אותי למיטה ולאחר כמה דקות שבהן אני נחה ונרגעת, מניחים עליי את הקטנה להנקה ראשונה, אני מסתכלת עליה ומכריזה בהתרגשות "יואו את כ"כ דומה לאחיך הגדול, ממש לא להאמין..."
חלק 5 ואחרון
ורד מוציאה ממני את השילייה (זה הדבר הכי לא כואב שהיה בכל הלידה הזאת) ובודקת אותה, יש 3 כלי דם, הכל בסדר, תודה לאל. לחדר הלידה מגיע רופא יילודים ובודק את הקטנה בדיוק כמו שחלמתי הכל נעשה לידי ואין הפרדה ביני לבין התינוקת, הוא אומר לנו שהכל בסדר...איזה יופי.
לחדר מגיעה רופאה שתפקידה לתפור אותי, כשאני מבינה שאני צריכה לקבל זריקות הרדמה באזור הרגיש הזה אני מגרשת את הרופאה ומודיעה שאין לי כוח להתמודד עם עוד כאבים ושמצדי שלא יתפרו אותי. ורד מבינה ונותנת לי עוד כמה דקות להירגע, אני בינתיים קמה להתרחץ וזה קצת עוזר לי להירגע, אני חוזרת למיטה ואז מגיעה רופאה אחרת, עכשיו כבר לא מוותרים לי ולאחר מסע שכנועים של הרופאה, ורד ובעלי אני מחליטה לאזור כוחות אחרונים, הזריקות כואבות אבל אחרי שהאזור רדום מגיעה התפירה שאותה כמובן כבר לא הרגשתי.
אנחנו עוברים שלושתנו (ורד, בעלי ואני) עם התינוקת לחדר של המרכז הטבעי שהוא בעצם החדר הצמוד שם אני כבר מתלבשת, מתאוששת ומניקה, ורד מגישה לי פרות יבשים ותוך כדי הנקה נותנת לקטנה את הזריקה של ויטמין K, הקטנה בקושי מצייצת (גם את זה ורד עושה מצוין J) ואני מועברת למחלקת הביות.

על ביות מלא ומחלקת היולדות
המחלקה בתל השומר המונית ולא נעימה אבל מי שמבקשת ביות (חלקי או מלא, אני הלכתי על מלא) נכנסת למעין מחלקה נפרדת שנמצאת בסוף מחלקת יולדות ב', מחלקה חדשה, נעימה, עם חדרים גדולים ומרווחים, 2 יולדות בחדר, יש שירותים ומקלחת נפרדים לכל חדר (מה שאין במחלקה הרגילה) ואפילו יש דלפק נפרד עם אחות שאחראית רק על המחלקה הזו, אני התרשמתי שהאחיות האלה יותר נעימות ואיכותיות מהאחיות במחלקה הרגילה ומדובר באחיות שיודעות להעניק טיפול גם לאם וגם ליילוד. השירות שקיבלתי באגף הביות היה מצוין, נעים, מקצועי ומוקפד. האוכל במחלקה היה מזעזע עד שלא הייתי מסוגלת לאכול את רובו (בלידה הקודמת בבלינסון זכור לי שהאוכל היה דווקא בסדר גמור).

אנחנו בחרנו לוותר על חיסון צהבת B ולבצע אותו מאוחר יותר בטיפת חלב, ויתרנו גם על הבדיקה השגרתית שנעשית לכל היילודים בהנחיית משרד הבריאות לפני השחרור (דקירה בעקב לגילוי P.K.U) והתינוקת לא נפרדה ממני אפילו לדקה מרגע הלידה ועד לשחרור הביתה.