הולדתה של שיינא הרן

מהלך ההריון היה תקין, אך סוף חודש שביעי העובר היה נמוך מאוד מאוד וזה גרם ללחץ רב באזור המפשעה, כאבים וקושי בהתניידות תקינה (דהיינו, קושי ללכת, לעמוד זמן ממשוך, לשבת וכו'). במהלך חודש שביעי התחילו פעמיים צירים שבינהם רבע שעה כל ציר, חשבתי שהתחלתי לידה, אך הם פסקו. ואז בתאריך 5/01/10 בשעה 23:15 התעוררתי בעקבות לחצים בבטן התחתונה, בגלל החשדות הקודמים מיד קמתי מהמיטה להדליק את הדוד החשמלי- שאם זה יתפתח ללידה אוכל "לבלות" במקלחת את תחילת הצירים וכמובן הערתי את בעלי ועידכנתי אותו, התקשרתי לדולה הערתי אותה ועידכנתי ו....חזרתי לנוח, לצבור כוחות.
הצירים היו כל חצי שעה במשך שעתיים בערך ואז כל עשרים דק', נכנסתי למקלחת(הדלקתי 2 נרות במקום תאורה חשמלית והשתמשתי בסבון מצויין בריח לבנדר להרגעה וליצירת אווירה נעימה) בעזרת המים החמים ותנועות סיבבוביות של האגן לא הרגשתי כאבי הצירים. יצאתי עם החלוק שלי ונעזרתי בכדור פזיו על מנת לעבור את הצירים בקלות יותר. בין הצירים הגוף ניסה להשתחרר ולהכין את עצמו ללידה ופתאום ראיתי בנייר כשניגבתי שיוצא מהגוף שלי נוזל ריר(הבנתי שזה פקק הרירית) מלווה בדם. היות והיננו שומרים תורה ומצוות, שיתפתי את בעלי שאני נידה (כל החלומות שלנו לעבור את השלבים הללו יחד נגזו ברגע זה). וכאן נכנסת תחושה לא נעימה של אכזבה, אך אני מבינה שזה מלמעלה ומוכתב ואני מוצאת את הכוחות לעבור את התהליך המדהים הזה כשבעלי איתי, אך מרחוק...
הפעלתי את המזגן על חום, ישבתי על הכדור, דיברתי עם ה' וביקשתי עזרה ממנו ומכל הרביים בלידה, ליטפתי את הבטן ודיברתי עם העובר שה' החליט שהגיע הזמן ועכשיו אנחנו נפעל יחד למפגש הגדול ביננו, קמתי לקחת בקבוק שתיה ושוב עידכנתי את הדולה שכל רבע שעה יש ציר. ביקשתי שתבוא כמה שיותר מהר והיא אמרה שזה יקח בערך כשעה. (בשלב הזה יש לי קצת עירפול ואיני יודעת לדייק ולומר באיזו שעה היה כל פרט..) אז אני ממשיכה כל רבע שעה ציר והדולה אמרה בטלפון שזה יכול עוד לקחת זמן, אבל אני מרגישה שהצירים חזקים וכואבים, אני נושמת כמו שלמדתי, מתפללת ומדברת עם ה', משחררת ומתרגשת לקראת הפגישה עם העובר שאת מינו אינני יודעת (בבית ישנם שני בנים מתוקים ומקסימים.. בני שלוש וחצי ושנתיים).
אני מקבלת כל ציר, מנסה באהבה ובשמחה אבל הם ממש חזקים ואני כזכור עם תמיכה רחוקה ואוהבת, אבל רחוקה פיזית, מבקשת מבעלי היקר שיתקשר שוב לדולה. אני מרגישה שאין לי כוחות לעבור את זה... אני עייפה וגם מהתוצאות האחרונות של בדיקות הדם אני יודעת שהברזל נמוך. אנ מתקשרת לבייביסיטר, זוג תאומות שקיבלתי מאמן אישור להתקשר בכל שעה, אני גרה כיום רחוק מהמשפחה ולכן היא הייתה מוכנה למסירות נפש שכזו. הבנות בדרך... אני מתפללת ומדברת עם ה' ועם העובר ושמחה שאנחנו צוות טוב ואומרת לעובר שב"ה נצליח לעשות את זה ביחד ושאני מחכה לדעת מי אתה/את ורוצה כבר להרגיש אותך. אומרת את השמות של הרביים של חב"ד כולל שמות אמהן ומזמרת לעצמי כמה פרקי תהילים.
הבנות הגיעו בערך בארבע וחצי או רבע לחמש... אני עם צירים ח-ז-ק-י-ם כל עשר דק' יושבת על הכדור עם חיוך על הפנים וכואבת. והופ כבר כל 7 דק' ו...כל 5דק'. אי אפשר להבהיל אותן ואני עם חיוך על השפתיים, הן אומרות לי "מה, ככה זה בצירים?" ואני מסבירה להן שזה כואב אבל החיוך עוזר לבטוח בה' ולהיות פעילה בלידה. הן בודקות בשעון את אורך הציר(50 שניות) אני שוב מתקשרת לדולה עכשיו כבר ממש כואב לי ואני רוצה שהיא תבוא!! והיא אומרת שהיא יוצאת אלי, אני מסבירה לה את המצב(שאני נידה) ושאני ממש כואבת ובלי תמיכה פיזית שאני צריכה את עזרתה, כמובן שכל ציר אני בתנוחה נוחה, עושה לעצמי מסאז' בגב ונושמת כמו שצריך..נשימה, בלימה, נשיפה, מנוחה.
לאחר זמן רב של צירים טובים של כ-50ד' כל ציר ברווחים של 5 דק', היו כמה צירים ברווחים של 10דק' וחזרו ל5-4דק', בשלב כל שהוא שהצירים פשוט היו בלתי נסבלים, ובלי תמיכה פיזית נכנסתתי לחדר שינה שלנו, כדי לא להשבר לפני הבנות. עברתי כמה צירים בחדר שלנו על המיטה שלי, במקביל רצתי לשרותים לשלשל ובין לבין צירים.. כואבים. חזרתי לחדר מתפללת לה', מרגישה שהוא היחיד שיכול לעזור לי ומבינה מי המיילדת האמיתי, משחררת את כל הגוף ומודה לה' שזיכה אותי לתובנה והרגשה מדהימה כזו..אני כואבת אך מאושרת.
הדולה נכנסת בערך ברבע לשש, כל 5-4דק' ציר, אני אומרת לה שכדי שנצא והיא רוצה לראות כמה צירים, ביקשתי ממנה כרית מחוממת(מאוד עוזר לי בשלב הזה). התחלתי לבכות להשבר שאני לא מסוגלת ללדת. הדולה תמכה בי ואמרה שאני יכולה ושהלידה הקודמת הייתה נפלאה ושאני עברתי יפה את הצירים עד עכשיו.. ואני באסרטיביות באמצע ציר אומרת "אני יכולה, אני מסוגלת". מדברת עם ה' ומודה לו, מבקשת כוחות ללדת בנקל.
בשיעור האחרון שהייתי שמעתי על סגולה ללידה קלה – והיא שהבעל הולך לטבול במקווה בזמן צירים. בלידות הקודמות לא הסכמתי שיזוז ממני ועכשיו במצב הנוכחי שהיא ממילא לא יעיל קרוב החלטתי שהוא יהיה יעיל ויעזור לי מרחוק. ביקשתי מבעלי שילך למקווה ושלא ידאג כיהדולה כאן הווא יכול לעזור לי בכך שילך לטבול. הוא בקבלת עול יצא.
אני נכנסת לשירותים וכל -3-4דק' קוראת לה. זהו אני מחליטה שהמקום שבו היה לי הכי נוח לעבור את הצירים כבר לא טוב לי. אני מרגישה שהצירים טובים יותר ולקראת לידה וגם חוששת שהבנים יקומו בדיוק עכשיו.. לא רוצה ללכת כך מהבית ושהם ישארו ככה עד שאחזור מבית הרפואה. בעלי מתקשר הוא כבר טבל.. ואני אומרת לו שממילא הוא רחוק והדולה אומרת שיש עוד זמן ושאני צריכה שהוא יהיה בבית הרפואה כשאלד, אז בינתיים הוא יכול ללכת להתפלל במניין אם הוא רוצה. ושיבוא מיד אחרי כי אני רוצה שהוא יהיה באיזור בית הרפואה כשאני בחדר לידה. הוא רוצה ונשאר להתפלל. החלטתי לצאת מהבית.
הדולה זורמת איתי בשש וחצי בערך יוצאים מהבית...למרות שהיא אומרת לי שזה יכול לקחת עוד זמן אפילו שעתיים. אנחנו יוצאות מהבית בחדר המדרגות ציר כואב כ"כ וקצת נשמתי בקול, אפילו קצת צעקתי... עוד שני צירים עד לאוטו, נכנסנו אנחנו חגורות ונוסעות לבית הרפואה. נסיעה של 3 דק' ואנחנו שם עוד ציר....כואב הפעם בחצי ישיבה. בחניה ציר, בשביל כניסה ציר, בקבלה ציר, מכניסים אותי והאחיות צוחקות ומדברות ואני עם ציר והגוף אומר לדחוף.אני דוחפת.. קצת צועקת.. והאחיות לא מגיעות לקבל אותי... הדולה הולכת לזרז את העניינים ואני קוראת לה שתבוא... אני אומרת לדולה "זהו אני דוחפת" והאחות צועקת עלי "מה את רוצה ללדת על הרצפה? אל תדחפי!!" ואני עונה לה בשיא הכאב "אבל הגוף אומר לדחוף".. האחות: "תעלי אני אבדוק אותך" אני:"אחרי שיגמר הציר" משום מה בצירים בקבלה במקום להוציא אוויר פשוט צעקתי והגיע אחות אחרת שאמרה לי להוציא אוויר ב...ששששששש- הצילה אותי מכאבי גרון מיותרים. אני עולה למיטה האחות בודקת אותי ומתחילה לצעוק "גמורה, גמורה תקבלו אותה גמורה, יש לנו פה גמורה תקבלו אותה". אני מחייכת ומדברת עם העובר שלי זהו עוד מעט אתה בחוץ נפגש, אנחנו צוות ביחד רק עוד קצת ואנחנו עושים את זה. מודה לה' שעזר לי ומרגישה עטופה בחום ואהבה של ה', ממש כמו ילדה.. הדולה מחייכת אלי ואומרת לי "את גדולה, את יכולה לעשות את זה, את נפלאה...עוד מעט ואת יולדת". במעבר בין המיטה של הקבלה למיטה של חדר הלידה מחליפה לי האחות את הבגדים ואנחנו מתחילים לידה. הדולה מעודדת אותי וקצת מתבאסת שהגיעה מאוחר. המיילדת והאחות מקלידות כל מיני דברים במחשב ואני מתארגת בחצי ישיבה.בינתיים מהכניסה לחדר לידה 2 צירים ואני לוחצת ובמקום לצעוק אני עם השששששששששש הזה, טיפ מהאחות מהקבלה. אני מודה לה' ומברכת אותה שאני קשובה לעצמי ולא צועקת..
פתאום מרגישה את הראש.. אני צועקת "זהו הראש אני מרגישה את הראש". המיילדת מהר מרימה את הבגד ואומרת שזה לא הראש זה שק ההריון שיצא כמו בלון היא חותכת מעט ורואה מים מקוניאליים ואת הראש. הדולה מעדכנת אותי שהראש כבר נראה עוד ציר והיא בחוץ.... ציר.. אני לוחצת , הראש בחוץ.. ציר חזק אני וואווו כואבת ו..... "יש לך בת" "כל הכבוד" המיילדת נהנתה מהלידה הזריזה....
"בת????" אני צועקת! ווואווו תתקשרי לבעלי... אני חשבתי שהוא כבר בחוץ אבל מסתבר שהוא בדיוק סיים להתפלל...(היא הודיעה לו אז הוא הגיע תוך 3 דק'...) יש לי בבית שני אוצרות מתוקים והנה אחותם. שמו לי אותה על הבטן שתינו בכינו. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה "עשינו זאת". בכיתי ושמחתי הודתי לה' שהצלחנו ללדת יחד ועל התמיכה והעבודה הרוחנית הנפלאה שהייתה לי בלידה הזו.
אני מלטפת את הנסיכה הקטנה שלנו ובעלי הגיע. ביקשתי שיכסו אותי (צניעות) והוא נכנס, מתרגש מאוד ושואל איך אני מרגישה? ואיך היה? אני מספרת לו מעט ושנינו מתרגשים ובוכים. בעלי יוצא, גוזרים את חבל הטבור ואני רואה שהתינוקת מוציאה הרבה רוק וקצת משתעלת. הרוק מלוכלך.. לוקחים אותה לשאיבה. מחזירים לי אותה...בעלי נכנס ועם הדולה נוטל לה ידיים. גם אני נוטלת ומנסה להניק אותה. היא יונקת בהצלחה! אני שמחה ומודה לה'...
עכשיו נשאר לסיים את הלידה בהוצאת השלייה, צירון קטנטון ולחיצה של המילדת והשלייה בחוץ.. מזל טוב!!!!
שיינא נולדה ב6/01/10(כ' טבת תש"ע). נקראת ע"ש הרבנית שיינא, אשתו של הרבי האמצעי ר' דב בער. האדמו"ר השני של חב"ד.