לידת עופרי - מה לא בסדר אצלי?!?

ידעתי. בבוקר שהכל התחיל פשוט ידעתי. נכון, אמרתי כבר הרבה פעמים שהיום זה היום אבל לא באמת הייתי בטוחה ביני לבין עצמי ובשבת הזו כשקמתי בבוקר ידעתי. תקראו לזה אינטואיציה, תחושה, איך שלא יהיה אני ידעתי ורציתי כבר אבל פחדתי. מאוד פחדתי. עשיתי הכל כדי להעביר את הפחד – רק לא להישאר בבית. הלכתי לים עם אמא שלי, כבר כמעט לא יכולתי לזוז, הכל כאב והצירים התחילו להגיע כל כמה זמן, לא קבוע, לא נורא כואבים, צירים כאלו שליוו אותי כבר משבוע 34 בערך, לא התרגשתי. עשינו הליכה בים, כמעט 4 ק"מ. כל כמה זמן עצרתי לנשימות, לעבור את הכאב הנסבל של הציר שעומד להגיע. ולא, אני לא כזו אמיצה, פשוט הכל היה עדיף מאשר לשבת בבית ולחשוב שהיום זה היום. פחדתי.
הגעתי בצהריים הביתה, לקראת ערב חברה הגיעה לבקר ואמרתי לה שנראה לי שזה ממש קרוב. הצירים המשיכו באותה תדירות, אותה עוצמה. החברה הלכה, נשארנו אני ובעלי בבית. אמרתי לו שהיום זה היום, הוא לא התרגש, אמר שאני תמיד אומרת את זה. צודק. תמיד אמרתי אבל הפעם ידעתי. היינו רעבים והוא היה עייף ואני כבר מזמן לא בתפקוד במטבח אז התלבטנו מה להזמין. שמעתי מכמה נשים שילדו שהן היו מאוד רעבות במהלך הלידה ושנורא רצו לאפה טובה כזו, עם שווארמה וציפס וקטשופ. לאחר התלבטות לא קצרה נפלה ההחלטה ובעלי נסע לקנות לנו לאפה. הצירים המשיכו, קצת יותר כואבים בתדירות קצת יותר גבוהה. נסבלים.
אכלנו בתאבון את הלאפה בין ציר לציר. התחלנו לרשום זמנים של הצירים: כל 10 דקות בערך ציר. המשכנו לאכול ולראות טלוויזיה. התדירות נשארה כל 10 דקות, הצירים התחילו לכאוב יותר ויותר, בעלי התחיל לקלוט שכנראה הפעם זה הדבר האמיתי. ארגונים אחרונים של התיק, להדליק דוד למקלחת, מסאז בגב עם כל ציר שמגיע. זה כואב. אני מתקשרת לחברות להבין את עוצמת הכאב, מתלבטת איתן אם זה זה. כן, זה נשמע זה – כאב מהגב ומבטן – לוחץ, קשה להסביר, משתק אבל אני זזה, סיבובי אגן. נשימות. אמאלה.
5 שעות חיכינו בבית, כבר מאוחר, 24:00 בלילה, אנחנו כבר גמורים מעייפות, לא רוצים סתם לנסוע אבל כואב לי, זה עקבי כל 10 דקות ציר כואב, כבר 5 שעות! נוסעים. התיקים באוטו גם הכדור וכרית ההנקה. בדרך קצת נרגע הכאב, פחד להתאכזב שוב ולחזור הביתה – אני כבר חושבת אם ללכת לעבודה מחר..מה להגיד למנהלת... הגענו. התייחסו יפה. מוניטור – יש צירים, זה כואב. פתיחה של 1.5, 60% מחיקה של צוואר הרחם. לכו להסתובב שעתיים ואם יש התקדמות אז נשארים. להסתובב ב1 בלילה בבית החולים לא נשמע מאוד מפתה, אין מה לעשות. יושבים, הולכים, הצירים תכופים יותר וכואבים. כאב משתק, קשה לנשום, אני בסדר, עוברת אחד, ממשיכים ללכת. הפחד נהיה מוחשי. חוזרים למיון, יש התקדמות – פתיחה של 2.5, 90% מחיקה של צוואר הרחם. הולכים לחדר לידה. רק אז בעלי מתחיל לקלוט. מבט אחד שלו ואני יודעת שהוא בפוקוס, נעלמה העייפות, יאללה האדרנלין זורם ואנחנו מוכנים.
הגענו לחדר לידה, מדברים איתי ואני בצירים, תעזבו אותי, אתם לא רואים שכואב? יש לכם ניסיון בזה לא? טוב, הציר עבר, מסבירים לי את התהליך, אני מקשיבה. מתחלפת משמרת, צוות חדש. טוב זה בוקר, מקווה שבאו עם אנרגיות חיוביות לעבודה.
מתקשרים להורים שלי שיבואו. ההורים שלי מגיעים בבוקר, פתיחה 3, למה זה לא זז? זה כואב. לא רוצה אפידורל בינתיים, אני מתמודדת, תפסיקו לשאול. זה לא זז, אני מתקלחת, כואב, כבר קשה לזוז, הכאב משתק, מדמיינת גל, מחכה שיעבור. עובר וכבר מתכוננת להבא, כבר כמה שעות ככה, פתיחה של 4 ואז נתקע, עוד בדיקה ולא זז, עד 13:00 בצהריים, פתיחה של 4, לא רוצה אפידורל. למה זה לא זז? מה לא בסדר? אני נושמת, מסובבת אגן, בתנועה, מה אני עושה לא בסדר??
אני כבר צורחת בצירים, אני לא אשרוד ככה, אני כבר 16 שעות עם צירים וזה תקוע.מקיאה. שונאת להקיא. רוצה אפידורל שואלים שוב? כן! רוצה. אבל מפחדת. מה אם אזוז? מה אם משהו יקרה? מה אם זה יעכב עוד יותר את הלידה? די, הציר הזה שובר אותי.קורע אותי מפנים. רוצה אפידורל.עכשיו לחכות למרדים. לא יכולה פתאום לחכות. אפידורל ומיד! אם כבר אז כבר. שיבוא מיד! אני צורחת. זה כואב מדי. אתם לא מבינים?? הוא בא, כולם יוצאים ואני בוכה. כאב, פחד, תסכול, אכזבה. מתחילים. הוא מסביר לי מה הוא עושה. המיילדת המדהימה אוחזת לי את היד בזמן הציר, אני מסתכלת לה בעיניים מפוחדות ונושמת. לא זזה. כמה זה כואב.זהו. מרגישה זרמים, קור, רעידות קלות, ואז הציר מגיע. כואב, אבל פחות. כשבעלי ואמא שלי חוזרים לחדר, אני מרגישה מובסת. פתאום יש ציר ואני בכלל לא מרגישה. מוזר. טוב, אולי זה דווקא רעיון טוב, חזר לי הצבע לפנים, אני רואה את האנשים שסביבי בבירור ומעיזה אפילו לחייך. חוזרת לסוג של שפיות. מתחלפת משמרת. פעם שנייה. צוות חדש שוב מגיע. חבל. אהבתי את הצוות הקודם. המיילדת המקסימה נפרדת ממני ומרגיעה שהכל יהיה בסדר. אני כבר עייפה. גם בעלי.
אני כבר חושבת על התאריך של הלידה:5.2.2012, תאריך נחמד, מזל דלי כמוני – יופי. מודיעה בעבודה שזה זה, הם מתרגשים, מאחלים לידה קלה. עוד אופטימית בשלב הזה. תודה אני עונה, נעדכן בהמשך. הזמן עובר, הפתיחה נשארת בעינה. לא מרגישה שיש פיפי, מביאים קטטר, איכס, מוזר, ממש לא רציתי להגיע לזה. מקבלת את המצב, אין מה לעשות עכשיו.
עוד שעה עוברת, אין התקדמות! עושים לי פקיעת מים, המים זורמים, אני לא מרגישה כלום. טוב, עכשיו הדברים יתחילו לזוז, שמחה ביני לבין עצמי. עוברת עוד שעה, שוב עושים בדיקה פנימית, אם הייתי בלי אפידורל אני חושבת לעצמי בטח הייתי משתגעת שכל פעם מישהו בא ודוחף בלי למצמץ את האצבעות שלו, מרים לי את האגן וממשש. בשלב הזה הרופא כבר נכנס, אולי אפילו לפני. תמיד אמרו לי שאני לא רוצה לראות רופא בחדר לידה. אני ראיתי לפחות ארבעה אם לא יותר. שיהיה, העיקר שתהיה התקדמות. כלום, אולי חצי פתיחה נוספת, 4.5, אני כבר שעות ככה – מה לא בסדר איתי?? למה זה לא זז? לא להתרגש אומרים לי – לידה ראשונה, ככה זה. מתחילים לתת זירוז, פיטוצין דרך הוריד, אוף, אני שונאת את כל המחטים האלו, והמוניטור עלי כל הזמן, לא יכולה לזוז, מקווה שזה יעזור.
עוד שעה, שעתיים, שלוש – יש התקדמות! פתיחה של 5.5-6, רואים את האור בקצה המנהרה! כבר ערב, מתחלפת משמרת נוספת. עד שהתרגלתי. אוף, זה מתחיל ממש לתסכל אותי. עוד קצת בעלי אומר, זה יגמר בקרוב , כולם בטוחים. נתקע ככה לעוד כמה שעות, הרופאים מתלחששים בניהם, חושבים שאני לא רואה, או שבעצם לא ממש אכפת להם מה אני רואה ומה לא. הראש של הקטנה מסובב לצד אחד. הרופא אומר שהוא מרגיש את הצוואר, לא אמורים להרגיש צוואר , אמורים להרגיש את הקודקוד או משהו. מבינה כבר בוודאות שזה מסתבך. אם עד עכשיו לא קלטתי עכשיו אני קולטת. גם בעלי. גם אמא שלי. זה מתיש. את כולנו.
עוד רופא נכנס, דווקא נחמד, נראה רציני, מבין עניין, מנסה לצחוק איתי, אני מגחכת בנימוס- בכל זאת רופא, אולי ממנו תבוא הישועה, חייבת להיות נחמדה, מאיפה הכוחות רק אלוהים יודע. בכלל, בכל הקשור לאלוהים, הקשר הסמוי שלי עם איתו התחזק מאוד מאז הלידה, לא יכולה להסביר איך אבל מאמינה שאם עברתי את זה הכל אפשרי ובטח יש לו יד בדבר. הרופא מחליט להכניס עוד צינור והפעם דרך האזור הרגיש, להכניס מים בחזרה לרחם, כבר יותר מדי זמן אין שם מספיק מים או משהו, לא יודעת, כבר הפסקתי לשאול שאלות בזמן הזה, רק רציתי תשובות. אז הוא הכניס וככה מצאתי את עצמי עם 4 צינורות מחוברים לי בכל אזור שיש בו חור כלשהו בגוף בערך, הקטטר כל שעה נכנס ויוצא וזה מתחיל ממש לכאוב כי השפעת האפידורל כבר מתחילה לפוג.
הסיטואציה שבה נשברתי היתה זו שמצאתי את עצמי בשלולית דם, 4 צינורות מחוברים לי לגוף, קטטר עם סיר, בעלי, אמא שלי והמיילדת מעליי ובלי השפעת אפידורל כמעט. זהו. אני צורחת שוב. יותר נכון זועקת. בעלי מספר שצרחתי – "עזבו אותי, אתם הורגים אותי". הזיכרון מעורפל. הכאב ברור. חד. חותך. לא אמיתי. חיה שחוטה. הרגשתי כחיה שחוטה. אבדתי כל צלם אנוש. כבר לא היה אכפת לי מכלום. לא מאיך בעלי יסתכל עלי אחכ, לא מאמא שלי שלא להלחיץ אותה יותר מדי, לא מהמיילדת שצרחתי עליה בלי הכר שהיא הורגת אותי ולא מהרופא שהיה אמור להושיע אותי. אין מיכל. אין בנאדם כבר. חיה שחוטה בלי קשר לגוף שלה, כל אחד יכול היה לעשות בי כרצונו באותו הרגע. בכיתי. גם בעלי. הוא נשבר, בכה איתי. ביקש שאירגע. זה היה לי עוד יותר קשה לראות אותו ככה. אני מצטערת. לא זה מה שדמיינו. סליחה בעלי היקר. סליחה תינוקת שלי – גם לך בטח קשה שם כבר. סליחה.
פתיחה 8. וואו. זה נשמע הרבה. נשמע שמתקדם. עוד משמרת מתחלפת. רביעית. אני מנסה בזהירות לחשב כמה שעות אמורה להיות משמרת ממוצעת – 8 בערך? זו הרביעית שמתחלפת. רק המחשבה הזו גומרת אותי. די. זה לא אמיתי. שוב המחשבה המטרידה שמרצדת במוחי שלא לצורך – מה אני עושה לא בסדר? מה לא בסדר אצלי?? אז זהו שלא. זה לא התקדם אני יכולה כבר לספר בשלב זה. ב8 – 8.5 זה נתקע למשך 6 שעות בערך, מדי פעם כשבאו לבדוק פתיחה התקווה שמשהו יקרה עוד ריצדה מוחי כמו גם אצל בעלי ואמא שלי אבל אני חושבת שכולנו בשלב הזה היינו כבר סקפטים. התקווה אבל חזקה מההיגיון. אכזבה. למה?? למה זה לא מתקדם?? הרופאים שוב מתלחששים, גם המיילד, לקינוח הביאו לי מיילד זכר, דווקא חמוד, עדין כזה.
עוד רופא נכנס, דוחף את היד שלו עמוק עמוק לתוך הגוף שלי ומציין שהראש בחוץ אבל מסובב, הוא מרגיש צוואר. אני כבר יודעת בשלב הזה שזה לא דבר טוב להרגיש את הצוואר. שוב התלחשויות, לא ממש בשקט יש לציין, יכולים לשמוע הכל, משתדלת שלא לשמוע, לא רוצה לקלוט. הרופא הרציני ניגש אלי. מסביר לי שזה מצב בעייתי, שאין עוד הרבה מה לעשות, אפשר לעשות וואקום אבל הוא לא ממליץ. הוא ממליץ על ניתוח קיסרי. זהו. הם אמרו את מה שבליבי כבר ידעתי. התכחשתי אבל ידעתי. אני מניחה שגם אמא שלי ידעה. בעלי תמים יותר, נאיבי, אופטימי מטבעו, כנראה באמת חשב שהיא תצא בדרך הטבעית, דרך הטבע, והוא ישמע את הבכי הראשון שלה, ויתן לי אותה ככה כשהיא כולה מכוסה דם ונתנשק מעליה ונהיה כ"כ מאושרים, נגיד גם שזה היה הרגע הכי מרגש בחיינו והוא יחתוך את חבל הטבור כמו שכ"כ רצה, הוא הסביר בזמנו שזה מה שגורם לו לקחת חלק בלידה וזה חשוב לו. אני מבינה. במבט לאחור אני לא יכולה לחשוב איך הייתי יכולה לעבור את הלידה הזו בלעדיו. אני מרגישה שזה חיזק את הקשר שלנו בצורה ששום דבר אחר לא יכול היה לחזק. זה הפך את הקשר שלנו לאמיתי. רלוונטי. שלם.
הרופא אמר את שלו ונתן לי זמן לחשוב. הסתכלתי על המיילד העדין בעיניים מאוכזבות, כאילו שהוא אשם במשהו. הוא ניגש אלי בשקט ואמר שאם הייתי אשתו בשום פנים ואופן הוא לא היה נותן לי לעשות וואקום במצב הזה. זה מסוכן. כעסתי על כל העולם באותו הרגע. למה אתם מספרים שהלידה היא תהליך כ"כ קסום? למה להשלות? מזל שקראתי את כל הספר של הלידה הטבעית, מזל שאני מורה לספורט והייתי בכושר שיא בהריון ולקראת הלידה. ממש מזל. ציניות זה ממני והלאה בדרך כלל. הפעם היה לי בא להיות צינית. יאללה עזבו אותי כבר. קחו אותי לחדר ניתוח ותעופו לי מהעיינים. כולכם!!
לא רציתי קיסרי. פחדתי פחד מוות מהניתוח הזה ובכלל מניתוחים ובטח בידיעה שאני הולכת להרגיש הכל. תגידו, אתם נורמלים? לא סבלתי מספיק?? עוד לפני שלקחו אותי לניתוח אמרו לי שהם נותנים לי עוד שעה ושנראה אם משהו יתקדם. אמרתי למיילד שיתן לי לעבור לעמידת שש, לנסות לעזור לעצמי, אם אין אני לי מי לי? אף אחד לא עזר לי עד עכשיו אז אני רוצה לדאוג לעצמי! נו, אני יכולה להיות בעמידת שש למרות האפידורל אני מסבירה. לא, הוא עונה, את לא תוכלי להחזיק את עצמך במנח הזה עם האפידרול. אני יכולה. תן לי לנסות. בבקשה. הוא הסכים. שהמלווים יעזרו לך. בסדר. הם עוזרים ואני עוברת לעמידת שש. ידעתי שאני יכולה. כל הגוף רועד לי. כבר שכחתי שאני יותר מ30 שעות בחדר לידה ולא בשיאי. 45 דקות הייתי ככה. סיבובי אגן בזויות שונות. לפנים ולאחור. צד אחד. צד שני. אין מנוחה. אסור לעצור. זה המאני טיים. יאללה עוד קצת אני אומרת לעצמי. השפעת האפידורל מתחילה לפוג והצירים חוזרים להיות מורגשים יותר ויותר. שכחתי כמה זה כואב. המיילד העדין מחליט לנסות ליילד אותי בעמידת שש. אני לא מאמינה, אולי זה עזר? אולי הצלחתי לקדם את הלידה שלי בעצמי?? גם הרופא נכנס. זה לא הולך בעמידת שש, אני מתהפכת חזרה למצב של חצי שכיבה חצי ישיבה, בעלי מרים לי רגל אחת ומקרב לבטן, אמא שלי בחוץ, המיילד אוחז ברגל השנייה וצועק עליי לדחוף. עכשיו. עכשיו לא. ולדחוף הכי חזק. לעצור. ושוב. זה מבלבל. רגע. פתאום הוא כבר לא כ"כ עדין. אסטרטיבי כזה. בסדר שיהיה אני מקשיבה לכל מילה שלו, בוהה בו בעיניים פעורות, עושה מה שהוא אומר. משתדלת. עושה הכי טוב שאני יכולה. יש לי שרירי בטן חזקים אני לוחצת חזק חזק חזק. זה לא מספיק.
זהו. הרופא הרציני נכנס לחדר. כאילו אומר לי בעינייו – נתנו לך מספיק זמן לשחק, הזמן תם, יאללה חוזרים לעבודה, חוזרים למציאות. ניתוח. אין ברירה. מצטער הוא אומר. עשינו כל מה שיכולנו. כאילו שאני מתה או משהו. תמיד פחדתי למות בלידה שלי. זה טרגי כ"כ בעיני. לא מתתי. חתמתי על המסמכים שאומרים שאם אמות זה לא באשמתם. לא היה לי אכפת לחתום. מה זה כבר משנה. הובסתי.
אני שוב מוצאת את עצמי כועסת על כולם. עזבו אותי. לא לנחם. אם זה לא נורא והכל יהיה בסדר אז על מה ניחומים? על מה המבט המסכן?? הפחד שוב חודר ומשתק. רוצה את בעלי צמוד אלי. תנו לו להיכנס איתי בבקשה. בבקשה. לא, אי אפשר. למה?? בבקשה!! לא . יהיה בסדר, המיילד מרגיע שהוא איתי ויהיה איתי בכל זמן הניתוח. גם בעלי מתוסכל מזה שלא נותנים לו להיכנס. מסכן. קשה לו אני חושבת. הוא בטח מרגיש כ"כ לבד.
מאחר והשפעת האפידורל כמעט ופגה אני צורחת שוב מכאבים ולא מבינה למה אני צריכה עוד לסבול אחרי שכבר הודיעו לי שאני עושה קיסרי?!? שיביאו את המרדים הזה עכשיו ומיד!! חוצפה!! הוא בא, עשה את שלו ונרגעתי מהכאבים. יאללה מתחלים לזוז לחדר הניתוח, מרגישה כמו בסרט, חולה אשר מובלת באלונקה לחדר הניתוחים, כולם מעלי, מטושטשים, מבט מודאג בעיניהם של היקרים לי מכל, אוחזים בידי, אומרים שיחכו לי כאן כשאצא. זהו. מבט אחרון והדלת נסגרת. אחכ התברר לי שברגע הזה בעלי נשבר ובכה. כואב לי הלב עליו, הייתי מחבקת אותו אם הייתי יכולה. הרי אני יודעת הכי טוב להרגיע אותו.
זהו. אני בחדר הניתוח. איזה קור כאן. כולם נראים לי כמו באי.אר, מדברים בינם לבין עצמם כאילו הכל נורמלי. היי, מה נראה לכם? אני כאן!! זה לא היה אמור להיות ככה אתם לא מבינים? מה נסגר איתכם?? לאף אחד לא אכפת?? הלו!!!
המיילד צמוד אלי ועוד מישהי, לא יודעת מה תפקידה ולא אכפת לי. התחננתי אליה בעיניים דומעות שלא תעזוב אותי. היא היתה שם לצידי כמעט בכל שלב בניתוח. גם המיילד. איזה חמודים. הם מסבירים לי מה הולך להיות. בינתיים המרדים מתחיל להזריק לי כמויות אדירות של אפידורל ועוד חומר משכך. אני עדיין מרגישה אני אומרת לו. אל תתחילו!! אני צריכה עוד מנה של אפידורל זה לא מספיק!! אתם לא מכירים אותי אני לא מושפעת מהר מכאלה דברים. אפילו לקחתי פעם כדור שינה בטיסה ארוכה שהייתה לי ומרוב לחץ למרות הכדור לא נרדמתי!! זה לא משפיע עליי הדברים האלה. הכל בסדר אומר המרדים, כבר ישפיע. אני מתחילה לרעוד. לא סתם לרעוד, הידיים קופצות והלסת משקשקת חזק שזה כואב. הוא קושר לי את הידיים כשהן פרוסות לצדדים. עכשיו החיה השחוטה נגמרה סופית. ממש טבעי ללדת אני חושבת לעצמי בזמן שאני שוכבת שם חצי ממוטטת, קשורה ורועדת רעד לא רצוני. העיקר שיגמר כבר ויעבור בשלום. איזה קור כאן. למה לא מחממים קצת אני חושבת לעצמי. אולי אפילו בקול רם אמרתי את זה. למי אכפת כבר. שיחשבו שאני משוגעת, מה זה משנה בכלל??
יאללה מתחילים. אני מרגישה את החתך שעושים לי. זה לא כואב אבל מרגישה הכל. הם מדברים בניהם. מתחילים לפשפש שם בגוף שלי שאני כ"כ אוהבת ומטפחת ביומיום. יש לי בטן שטוחה ויפה. מסכנים השרירים שלי. איזה נזק זה בשבילם. רעד מטורף בידיים. מזל שהן קשורות אחרת החיה שבי בטח היתה משתוללת. הם יודעים מה הם עושים...השיניים נוקשות בחוזקה זו בזו. מרגישה ששואבים משהו מתוכי. הרגשה מוזרה. מזיזים שם דברים. איברים. ידיים מטיילות עמוק עמוק בתוך גופי שכבר מזמן לא מרגיש שהוא פרטי שלי אלא פרוץ לכל מי שרק יחפץ. הראש שלי בהשפעת הסמים זז בחוזקה מצד לצד. ימינה שמאלה. תיק תק. תיק תק. יותר מהר. יותר חזק. בלי שליטה שלי. מנסה לעשות דמיון מודרך. להגיד לו להפסיק לזוז וללסת להפסיק להכאיב ולידיים שיפסיקו לרעוד. כלום לא עובד. תיק תק יותר חזק הראש זז בחוזקה מצד לצד. הפה יבש. חייבת לשתות. הידיים רועדות כאילו קיבלו זרם חשמלי. שוב תחושת שאיבה מהגוף, עוד פשפוש קל, ידיים גדולות מטיילות בגופי והופ. הגוף קל יותר. היא בחוץ! עוד אין בכי. אמרו לי שהיא לא תבכה ישר ועדיין זה מלחיץ ואז בכי. היא בחוץ! הילדה שלי בחוץ! הבטן שלי עוד פתוחה. לא שכחתי. המיילד הנרגש מביא לי אותה עטופה ומצמיד אותה לחזי, אני מנשקת אותה בלי להבין מה קורה סביבי ומי זו התינוקת שאני מנשקת עכשיו. איזו חמודה אני אומרת. אין לי כוח להתרגש אפילו. כמה שיער הוא אומר וחיוך מרוח לו על הפנים. אני חושבת שהצלחתי להלחיץ אפילו אותו. הוא מוציא אותה החוצה לבעלי ולהורים שלי שמחכים בחוץ ואני נשארת עם הרעידות וההזיות. עוד רעשים של שאיבות. עוד תזוזות בבטן. רעידות. הלסת כואבת. מנסה לדבר אבל לא יוצאת אף מילה. גם קול אין לי כבר. זהו אני מעודדת את עצמי, החלק הקשה מאחורייך. העיקר שהיא בסדר. שלמה ובריאה. אני רק מתפללת שגם אני אשרוד את זה, דרמתית שכמוני אני חושבת לעצמי. מותר לי אני עונה לעצמי בהפגנתיות. אחרי כל מה שעברתי – מותר לי!!!
זהו. הם מספרים לי שרק שוטפים אותי וזה נגמר. שהכל עבר בשלום. יופי. אני לא מאמינה שזה נגמר. אני עייפה מדי וכואבת מדי ורועדת מדי בשביל ממש לשמוח. אחת שתיים ו - שלוש הם סופרים והופ מרימים אותי שניים מהרגליים ושניים מהיידים אל מיטת ההזזה. חיה שחוטה חסרת אונים שכמוני. זהו. בדרך לחדר התאוששות. אני מגיעה לשם וקר לי. קפוא לי. הפה יבש. אין לי קול. הרעידות לא מפסיקות. שמישהו יעזור. משהו לא בסדר. הצילו. מישהי באה, שואלת אם כואב. כן אני אומרת בקול חרישי. רוצה משהו נגד כאבים? – כן אני עונה בצרחה שקטה. היא מזריקה לי חומר לירך. האזור רדום אז אני לא מרגישה דבר. זה אמור להקל על הכאב ועל הרעידות. היא מביאה לי גם כדורים להקלה על הכאבים. שלוק קטן של מים זה מה שמותר לי. לא יותר.
כשפקחתי עיניים אחרי שעה בערך בחדר ההתאוששות ראיתי את בעלי התשוש מנמם לידי. כ"כ התרגשתי. אם היה לי כוח בטח הייתי מזילה דמעה. רציתי לומר לו שאני ערה, שיסתכל עלי אבל לא היה לי קול. הוא כנראה הרגיש אותי ופקח את עינייו ורכן אליי. אחז לי את היד ואמר שזהו הכל בסדר והקטנה מדהימה. בתינוקייה שלא אדאג. תעצמי עיניים. תנוחי הוא אומר. אני נחה. גם הוא. שעה נוספת עוברת ובאים לקחת אותי לחדר יולדות. הכל עוד כואב. זהו? זה הזמן שמקציבים לי לנוח אחרי כל הסבל הזה שעברתי? מוזר מאוד. עוד כדורים נגד כאבים ויאללה לחדר יולדות.
סיפור הלידה שלי נגמר. סיפור חדש נפתח, סיפור הבריאה. ההבנה שיש לי עכשיו ילדה. תינוקת. שהיא מעכשיו כל ולמי ואני כולי בשבילה. אני שלה והיא שלי. והיא סומכת עלי במאת האחוזים. אין לה מישהי אחרת. אני אמא שלה. אמא. אני. שלה. אין זמן לעכל. צריך להניק. צריך כוחות. אין זמן לרחמים עצמיים.
קשה לסיים סיפור כזה. בעיקר מאחר ששום דבר לא באמת נגמר אלא בעצם מכאן הכל מתחיל. תמיד אומרים שנשים שוכחות את הלידה שלהן ולכן אין להן בעיה להכנס שוב להריון וללדת שוב. אני, בעזרת השם, מתכוונת להביא עוד ילדים. לא זה מה שיעצור אותי אבל אני בהחלט לא מתכוונת לשכוח את מה שעברתי. זה חלק ממני. לטוב ולרע. ממני לא תשמעו סיפורי אגדות על נפלאות הלידה ולא על כך שזה הרגע המרגש בחיי. ממש לא. הרגע העוצמתי זה כן. המשמעותי. המלמד. זה גם לא ממש רגע אלא הרבה רגעים. הרבה תובנות. מסקנות. השלכות.
מה שבטוח אני את האלוהים שלי מצאתי. הוא האלוהים הפרטי שלי. הכוח שלי. הנפש לי. האמת שלי. ההבנה שלי שאנחנו כאלה חזקים אך יחד עם זאת כ"כ קטנים. זה מה שאני. ההבנה שאם עברתי את כל זה הכל אפשרי ומה שלא אפשרי כנראה לא צריך לקרות. אני לא אדם מאמין. לא חונכתי כך. אבל אחרי החוויה הזו אני מאמינה. מאמינה שמישהו שם שומר עלינו ומאמינה גדולה בכוחות הנפש של האדם. מאמינה שלמרות הכל לכל דבר יש סיבה ומאמינה שמבחן אחד כבר עברתי ואת המבחן האמיתי אני עוברת היום כשאני מבינה שהגורה הקטנה הזאת שלי מסתכלת עליי ובטוחה שאני האמא הכי גדולה וחזקה בעולם. מסתכלת עליי ומאמינה בלב שלם שאני יודעת מה הכי טוב בשבילה. שאני אשמור עליה. אדאג לה. אבין אותה ואכבד אותה. זה המבחן האמיתי וזה מבחן לכל החיים.
אז למרות הסיפור הפסימי שלי. הכועס. המתמרד. אני רוצה לסיים בפן אופטימי. חיובי. להגיד שלמרות הכל זה היה שווה את זה והייתי עושה את זה עוד מיליון פעם אם הייתי צריכה. ואם הייתי קצת יותר חזקה ומחוברת נפשית הייתי מודה כל יום לאלוהים הפרטי שלי. אבל מזל שהוא שלי ומכיר אותי שגם אם אני לא אומרת הוא יודע למה אני מתכוונת ויודע שאני מוקירה תודה לחיים האלו שנוצרו מגופי שלי ובכלל. אז תודה עולם ונתראה בלידה הבאה. בעזרת השם.