כאן הכל התחיל..

זה מתחיל מבדיקת גסטרוסקופיה- מערכת דרכי עיכול עליונות .. כשבועיים לאחר הבדיקה מתקשרים אליי דחוף מהמרפאה יש ממצא לא תקין בבדיקה..הרופא מדבר על ניתוח ואני עדיין לא מבינה מה קורה.. לאחר הבדיקה השנייה עולה המילה סרטן.. מה ? מי? למה? עוד 5 ימים יגיעו התוצאות אנחנו נודרים נודרים נדר שאם הכל תקין אנחנו נכנסים להריון.. 3 בדיקות נוספות הראו שהכל תקין ונכנסנו להריון מס 2'... כל ההריון היה רווי בקשיים ,מעקב הריון בסיכון, דלקות שתן חוזרות ובעל שמאבד את עצמו ונעלם לי... בשבוע 34 בעלי עושה טעות בעבודה ומורד בדרגה, מקבל עונש וממשיך ליפול... לחץ אטומי בבית,אכזבה,עצבות.. שבוע 36 להריון אני כבר כל כך רוצה ללדת חולמת על הלידה שלי כל לילה .. לידה מקסימה.. חולמת וחולמת ואז בוקר אחד אחותי מתקשרת ומספרת לי שגיסתי ילדה.. היא מספרת על הלידה והלב שלי נשבר!! זו הלידה שלי!! זה החלום שלי!! אם כל האכזבות אני ממשיכה הלאה.. שבוע 38 שולחים אותי ללדת (הריון בסיכון) אני מגיעה לבית חולים אחרי שבעלי חופר לי שהוא צריך לעשות גמולים ושזה לא מתאים לו... הרופאים בשביתה אם זה לא חירום זה יכול לחכות... ובעלי חופר שעכשיו יש גמולים ולא טוב לו שאני ילד עכשיו .. ואחותי אומרת לי שהיא עסוקה וזה לא מתאים לה שאני ילד עכשיו (צריכה לשמור על הגדולה)... וזה לא מתאים ולא מתאים .. ולוחצים עלי ומלחיצים אותי ואני מגיע לשבוע 40 וזה ממשיך ולא מתאים להם, ושבוע 41 ולא מתאים להם ושבוע 42.. ואני גמורה.. באפיסת כוחות נפשיים ופיזים... הולכת לבית החולים לבדיקה .. מסרבת לאישפוז וחוזרת הביתה..(כל השבועיים הארונים נמצאת עם צירים סדירים שלא מתפתחים לשום מקום... וכך היה גם באותו יום...) שעה אחרי שחזרתי הבייתה הכאב מתגבר.. הלכתי לבדוק את המצב אצל שכנה מיילדת אמרה לי שיש פתיחה של 2 ושאני לא צריכה למהר.. אחרי שעתיים של כאבים בלתי נסבלים ונסיון מהלידה קודמת שמתחילת הצירים עד ללילה עברו 3 שעות אני הולכת לבית החולים... מגיע לבית החולים הפתיחה עדיין 2 הכאבים בלתי נסבלים .. אני מטיילת בשביל לזרז את התהליך, מתקלחת... וכל אותו הזמן בעלי איתי ועסוק בגמולים .. חושב על כל הדברים האחרים חוץ ממני... ואני נחלשת ונחלשת... והכאבים מטורפים ואני צורחת והפתיחה כבר 10 אבל הילדונת תקועה... משכיבים אותי.. בכח מרימים לי את הרגליים .. צועקים עליי.. ואני באפיסת כוחות.. קוראים למרדים כדיי לנתח אותי... אני מנסה בשארית כוחותי... הם חותכים לי הצורה.. ואני צורחת.. לוחצת.. בוכה.. מאוכזבת מעצמי... והקטנה יוצאת... אחרי זה עוד צועקים עליי שלא עשיתי חוקן.. שלא רצו לקבל אותי בכלל לחדר לידה... השהייה במחלקה הייתה טראומטית לא פחות מהלידה.. 8 בנות על שרותים 1 ועוד 6 בנות שישנות במסדרון על אותו שירותים... אני מתעלפת כל פעם שקמה אז הילדה בתינוקייה... אוסרים עליי לקום אבל לא מביאים לי אוכל.. ושאני כבר מצליחה לקום אין אוכל,אין כיסאות לשבת... לאחר השחרור אני מגיעה הביתה 24 שעות אחרי זה החום עולה לי ל40 אני חוזרת לבית החולים..נאלצת לעזוב את הגדולה ואת התינוקת בת ה4 ימים לבד עם בעלי ואחותי.. שואבת חלב עד זוב דם... לא מפסיקה לבכות.. לאחר 3 ימים חוזרת הביתה ללא עזרה .. ללא משכב לידה בעלי חוזר לעבודה ולגמולים... לאחר כחודש הוא לוקח את הגדולה לשחק בחוץ בנדנדה מרוב שהוא מרוכז בעצמו ומעורער הוא לא קושר את הילדה כמו שצריך והיא עפה על הפנים מאבדת הכרה ומדממת מהאף.. עוד 3 ימים עם הבת הגדולה בבית החולים והתינוקת איתנו בבית החולים בחוץ בעגלה עם אחי ואחותי.. ואני יוצאת להניק כל כמה שעות...חודש לאחר מכן אמא שלי נמצאת על סף מוות.. עוברת ניתוח חרום להסרת גידול בגודל תפוז מהראש..שוב אני נאלצת להשאיר את הבנות עם אבא שלהם.. כשאני חוזרת הבייתה אני מקבלת פרצופים והתמרמרות על זה שהשארתי אותו עם הבנות.. כל פעם שאני יוצאת מהבית הוא לא מפסיק להתקשר מתי את באה? יצאתם כבר... וכשאני חוזרת הביתה שוב פרצופים והתמרמרות ואפילו צעקות.. לא חיבוק לא שואל איך אני מרגישה.. לא מנחם... עכשיו חצי שנה אחרי הייתה לי ביקורת לבטן.. אני לחוצה,דואגת... והוא מחליט שהוא הולך לחתונה של עמית לעבודה אפילו שהוא לא רוצה ללכת .. ואני מתחננת שישאר איתי.. שיחבק... והוא הולך... ברגעים כאלו כל המשקעים עולים.. ויש קושי ענק אפילו להסתכל על הבן אדם שלצידי פיזית אבל לא באמת לצידי... ועולות הרבה שאלות כל מיני רגשות שלילים מציפים אותי.. וקשה.. והבנות סופגות את הכל .. וחבל לי.. חבל לי מאוד...
סיפור הלידה
סיפור הלידה
elli123

ומה שמסביב

כאן הכל התחיל..

זה מתחיל מבדיקת גסטרוסקופיה- מערכת דרכי עיכול עליונות .. כשבועיים לאחר הבדיקה מתקשרים אליי דחוף מהמרפאה יש ממצא לא תקין בבדיקה..הרופא מדבר על ניתוח ואני עדיין לא מבינה מה קורה.. לאחר הבדיקה השנייה עולה המילה סרטן.. מה ? מי? למה? עוד 5 ימים יגיעו התוצאות אנחנו נודרים נודרים נדר שאם הכל תקין אנחנו נכנסים להריון.. 3 בדיקות נוספות הראו שהכל תקין ונכנסנו להריון מס 2'... כל ההריון היה רווי בקשיים ,מעקב הריון בסיכון, דלקות שתן חוזרות ובעל שמאבד את עצמו ונעלם לי... בשבוע 34 בעלי עושה טעות בעבודה ומורד בדרגה, מקבל עונש וממשיך ליפול... לחץ אטומי בבית,אכזבה,עצבות.. שבוע 36 להריון אני כבר כל כך רוצה ללדת חולמת על הלידה שלי כל לילה .. לידה מקסימה.. חולמת וחולמת ואז בוקר אחד אחותי מתקשרת ומספרת לי שגיסתי ילדה.. היא מספרת על הלידה והלב שלי נשבר!! זו הלידה שלי!! זה החלום שלי!! אם כל האכזבות אני ממשיכה הלאה.. שבוע 38 שולחים אותי ללדת (הריון בסיכון) אני מגיעה לבית חולים אחרי שבעלי חופר לי שהוא צריך לעשות גמולים ושזה לא מתאים לו... הרופאים בשביתה אם זה לא חירום זה יכול לחכות... ובעלי חופר שעכשיו יש גמולים ולא טוב לו שאני ילד עכשיו .. ואחותי אומרת לי שהיא עסוקה וזה לא מתאים לה שאני ילד עכשיו (צריכה לשמור על הגדולה)... וזה לא מתאים ולא מתאים .. ולוחצים עלי ומלחיצים אותי ואני מגיע לשבוע 40 וזה ממשיך ולא מתאים להם, ושבוע 41 ולא מתאים להם ושבוע 42.. ואני גמורה.. באפיסת כוחות נפשיים ופיזים... הולכת לבית החולים לבדיקה .. מסרבת לאישפוז וחוזרת הביתה..(כל השבועיים הארונים נמצאת עם צירים סדירים שלא מתפתחים לשום מקום... וכך היה גם באותו יום...) שעה אחרי שחזרתי הבייתה הכאב מתגבר.. הלכתי לבדוק את המצב אצל שכנה מיילדת אמרה לי שיש פתיחה של 2 ושאני לא צריכה למהר.. אחרי שעתיים של כאבים בלתי נסבלים ונסיון מהלידה קודמת שמתחילת הצירים עד ללילה עברו 3 שעות אני הולכת לבית החולים... מגיע לבית החולים הפתיחה עדיין 2 הכאבים בלתי נסבלים .. אני מטיילת בשביל לזרז את התהליך, מתקלחת... וכל אותו הזמן בעלי איתי ועסוק בגמולים .. חושב על כל הדברים האחרים חוץ ממני... ואני נחלשת ונחלשת... והכאבים מטורפים ואני צורחת והפתיחה כבר 10 אבל הילדונת תקועה... משכיבים אותי.. בכח מרימים לי את הרגליים .. צועקים עליי.. ואני באפיסת כוחות.. קוראים למרדים כדיי לנתח אותי... אני מנסה בשארית כוחותי... הם חותכים לי הצורה.. ואני צורחת.. לוחצת.. בוכה.. מאוכזבת מעצמי... והקטנה יוצאת... אחרי זה עוד צועקים עליי שלא עשיתי חוקן.. שלא רצו לקבל אותי בכלל לחדר לידה... השהייה במחלקה הייתה טראומטית לא פחות מהלידה.. 8 בנות על שרותים 1 ועוד 6 בנות שישנות במסדרון על אותו שירותים... אני מתעלפת כל פעם שקמה אז הילדה בתינוקייה... אוסרים עליי לקום אבל לא מביאים לי אוכל.. ושאני כבר מצליחה לקום אין אוכל,אין כיסאות לשבת... לאחר השחרור אני מגיעה הביתה 24 שעות אחרי זה החום עולה לי ל40 אני חוזרת לבית החולים..נאלצת לעזוב את הגדולה ואת התינוקת בת ה4 ימים לבד עם בעלי ואחותי.. שואבת חלב עד זוב דם... לא מפסיקה לבכות.. לאחר 3 ימים חוזרת הביתה ללא עזרה .. ללא משכב לידה בעלי חוזר לעבודה ולגמולים... לאחר כחודש הוא לוקח את הגדולה לשחק בחוץ בנדנדה מרוב שהוא מרוכז בעצמו ומעורער הוא לא קושר את הילדה כמו שצריך והיא עפה על הפנים מאבדת הכרה ומדממת מהאף.. עוד 3 ימים עם הבת הגדולה בבית החולים והתינוקת איתנו בבית החולים בחוץ בעגלה עם אחי ואחותי.. ואני יוצאת להניק כל כמה שעות...חודש לאחר מכן אמא שלי נמצאת על סף מוות.. עוברת ניתוח חרום להסרת גידול בגודל תפוז מהראש..שוב אני נאלצת להשאיר את הבנות עם אבא שלהם.. כשאני חוזרת הבייתה אני מקבלת פרצופים והתמרמרות על זה שהשארתי אותו עם הבנות.. כל פעם שאני יוצאת מהבית הוא לא מפסיק להתקשר מתי את באה? יצאתם כבר... וכשאני חוזרת הביתה שוב פרצופים והתמרמרות ואפילו צעקות.. לא חיבוק לא שואל איך אני מרגישה.. לא מנחם... עכשיו חצי שנה אחרי הייתה לי ביקורת לבטן.. אני לחוצה,דואגת... והוא מחליט שהוא הולך לחתונה של עמית לעבודה אפילו שהוא לא רוצה ללכת .. ואני מתחננת שישאר איתי.. שיחבק... והוא הולך... ברגעים כאלו כל המשקעים עולים.. ויש קושי ענק אפילו להסתכל על הבן אדם שלצידי פיזית אבל לא באמת לצידי... ועולות הרבה שאלות כל מיני רגשות שלילים מציפים אותי.. וקשה.. והבנות סופגות את הכל .. וחבל לי.. חבל לי מאוד...

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/sipur/77/342-סיפור-הלידה'>סיפור הלידה</a>

סגור לתגובות


1. מזעזע
אין לי מושג איך אפשר להביא ילדים כאשר כל התהליך ביחד ביחד.
לכל בדיקה בעלי בא איתי. שואל, מתעניין וממש חווה את ההריון כמעט כמוני.
אני חושבת שרק בצורה כזו יש להביא ילדים. הריון2
דירוג:
0

בעד הריון ולידה
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית