חמש דקות של מצפון רע

חמש דקות של מצפון רע

יעל רותם

כמעט כל זוג הורים חדשים מגלה את העולם של חוסר שינה - תינוקות לא תמיד ישנים בדיוק כפי שהיינו רוצים. בכל בית מנסים פתרונות שינה שונים, לפעמים מצליחים ולפעמים פחות. אז איך אני עזרתי לתינוק שלי ולכל משפחתי לישון טוב יותר?

שינת תינוקות - הדילמה

אנחנו הורים מהדור החדש. לומדים על הורות מהאינטרנט, משתמשים ברפואה אלטרנטיבית, מקפידים על אוכל בריא, קוראים ספרי תיאוריה על הורות. רבים מהספרים האלה עוסקים בהקניית הרגלי שינה לתינוקות. הגישות רבות הן וסותרות זו את זו, וההורה המנומנם ואובד העצות ייאלץ להחליט בעצמו אם פתרון הפלא לבעיית השינה המשפחתית טמון בשיטת החמש דקות או בלינה משותפת.

מעט לפני הולדת הבת הבכוכה שלנו, רכשנו אחד מהספרים הללו, שלפיו הקרבה והחיבור אל ההורים מתקיימים גם בלילה, ולכן מומלץ להרדים את התינוק במנשא או תוך כדי הנקה, ואפילו לתת לו לישון במיטת ההורים כדרך חיים. מובן שלא לכל משפחה זה מתאים. אצלנו התיאוריה הזו נוסתה פעמיים, עם שני ילדיינו, ונכשלה פעמיים, כי ההנקה בלילות הפכה להרגל שהעוללים הקטנים אהבו יותר מידי, עד כדי כך שאמם לא ישנה ברצף יותר משעה בכל לילה. בננו הקטן הגדיל לעשות ובמשך עשרה חודשים ברציפות ינק בלילות יותר מאשר בימים.

הנושא המכביד הזה היה ועודנו מרכז הדיון החינוכי בביתנו. אני תמיד בתפקיד האם החנוננה והרחומה, שמבינה ללבם של גוזליה גם כשהם ממררים את לילותיי. בעלי נוטל על עצמו את תפקיד המחנך האמיתי בבית. באסכולה שלו מותר לתת לתינוק לבכות, מבלי לתת לו את מבוקשו בשעת לילה, כדי שילמד שעכשיו ישנים. הוויכוח הזה לעולם לא היה נפתר בינינו אלמלא פגשתי באחד מחוגי הבוקר עם התינוק אשה יקרה ששינתה את חיינו -  פסיכולוגית התפתחותית צעירה אך מקצועית ונמרצת.

עוד באותו היום יצרנו איתה קשר. מהפגישה איתה הסקנו שהתינוק כבר הגיע לגיל שאפשר להתחיל - גומלים אותו מאכילת לילה. הבעיה בביצוע המשימה היא שיש ללמד אותו ראשית כיצד להירדם בכוחות עצמו. בלי אמא, בלי אבא, בלי בקבוק, בלי ציצי. לבד. וזה לא קל, וכנראה שאין הרבה דרכים לעשות זאת. אני כל אותה העת דגלתי באותן תיאוריות מהספר ההוא הראשון. פעלתי לפיהן עד עתה כי האמנתי בהן, אבל הן הובילו אותי לאיבוד שליטה. עכשיו במצוותה של פסיכולוגית צעירה ממני לפחות בחמש שנים, שאין לה בכלל ילדים משל עצמה, עמדתי לשנות את הכללים מן הקצה אל הקצה, כדי לישון כמה שעות ברצף בלילה. לא מייד התרציתי. ניסיתי למצוא דרך לשלב את השקפת עולמי יחד עם הכללים החדים שהכתיבה הפסיכולוגית, אבל להבנתי לא באמת קיימת דרך לעשות זאת. נוכחתי שכדי לגרום לילד שלי לישון, צריך לעקור מהשורש את כל ההרגלים הישנים ולנטוע חדשים במקומם. וצריך לעשות זאת מהר.

שיטת החמש דקות

לאחר כמה מפגשים והתייעצויות ארוכות הגיע היום הגדול, היום שבו מתחילה סדרת החינוך, כך קראתי לזה, מנסה לנתק את עצמי רגשית ממה שהולך לקרות. מאותו לילה התחלנו ליישם את השיטה שבצדק נקראת שיטת החמש דקות. במקום להניק אותו עד שיירדם, משכיבים את התינוק במיטתו ויוצאים מהחדר. צפוי ומובן שהוא יתחיל לבכות. קובעים מראש מרווח זמן כלשהו (אנחנו החלטנו על שתי דקות), וכל פעם שעובר פרק זמן זה, נכנסים לחדר, משכיבים אותו שוב במיטה, מרגיעים קצת ויוצאים, וחוזר חלילה. בכל התעוררות מגדילים את המרווחים.

מרגע שהחלטנו שזו השיטה שתבוצע, הייתי מאוד נחושה והכנתי את עצמי נפשית לזעקות השבר שעומדות לפרוץ מפיו המצווח של בני. אמנם לא קל היה לצאת מהחדר ולהתרחק ממנו דווקא כשדחף אימהי עז אומר לי לעשות את ההיפך, אולם מהר מאוד (באמת!) התוצאות הוכיחו שהמאמץ עומד להשתלם. בפעם הראשונה שהרדמנו אותו כך, לקח לו כארבעים דקות להירגע ולהירדם. בפעם השנייה, שעה לאחר מכן, לקח לו רק חצי שעה. בפעם השלישית - רבע שעה, ובהמשך הלילה הוא הצליח לחזור לישון בעצמו מבלי שעברו אפילו חמש דקות, כלומר, כלל לא היינו צריכים לגשת אליו. התינוק הקטן שלנו למד מהר שמצפים ממנו להמשיך לישון, ולעשות זאת ללא עזרה.

בלילות הבאים השתפרה עוד ועוד יכולתו להירדם לבד, וההתעוררויות פחתו בהדרגה. אחרי ארבעה לילות של תרגול השיטה, התעוררתי לפתע באישון לילה משינה רצופה של ארבע שעות. איזו הרגשה זו הייתה. באותו רגע יכולתי להישבע שלא אצטרך לישון יותר לעולם. מי צריך יותר מארבע שעות? לפני פחות משבוע בלבד, אפילו לא חלמתי (תרתי משמע) על שינה טהורה כל כך. העייפות במשך היום פחתה, ואיתה נעלמו גם השקיות השחורות מתחת לעיניים. ועכשיו, כמה חודשים אחרי, נשמר אצלנו סטטוס קוו של שינה טובה והירדמות קלה. הילדים הולכים לישון בשעה קבועה ולהורים יש ערב שקט ורגוע. ואפילו המצפון שקט.