יומנה של אמא

תינוקות זבי-אף ממלאים את הפעוטונים, המעונות והמשפחתונים. הם לא ממש חולים, רק מצוננים קצת. בהמשך זה עלול להפוך לאיזו דלקת אוזן, ברונכיטיס או שפעת. בינתיים, ההורים צוברים מידע על מחלות ילדים והתרופות נערמות להן על המדף.

תינוקות חולים מעוררים את רחמי אימם ובה בעת רומסים את חיוניותה כמו במכבש. שנת הלילה שלה מתכווצת עד לכדי מחיקה גמורה, ימיה מוכתמים בנוזלי גוף טריים והיא עסוקה במרדף אחרי ילדיה ובניסיונות עיקשים להחדיר לגופם תרופות במצבי צבירה שונים. כאם שחשוב לה להמעיט ככל האפשר בתרופות, מצאתי שבמקרים רבים אני מוכנה לוותר על עקרונותיי, ולתת כל מה שרק אמצא, כדי להרוג את הווירוס, או חלילה החיידק הנבזי שהעז להשתמש בילדיי התמימים בתור בית גידול. אחרי יותר משלוש שנים ושני ילדים, עוד לא החלטתי היכן עובר הקו האדום שלי. מחלות ילדים מספקות אצלנו מצע לדיון בלתי פוסק בנוגע לדרכנו בתור הורים.

החורף האחרון הרחיב פי כמה את הידע שלי בתחום מחלות הילדים. אם קודם לכן הכרתי רק הצטננות וכאבי שיניים, הרי שעכשיו אני מומחית גם לדלקות חריפות באוזן התיכונה, ברונכיטיס, דלקות עיניים, וכן שיעול יבש ושיעול ליחתי, על כל מגוון השיעולים שבטווח בין שני אלה. בכל יום של בריאות אני עולה למיטה בלילה בחשש שעוד מעט שוב הם יהיו לי חולים, ואני מודה בשקט לאלוהי הווירוסים על שאתמול ישנו לילה שלם. אני מטה אוזן אל עבר מיטותיהם של גוזליי, ומחסירה פעימה עם כל עיטוש או שיעול, גם אם הוא שטחי. אני פשוט זוכרת שגם הברונכיטיס הכי זוועתי התחיל בשיעול זניח.

אני לא אימא היסטרית. לא על כל עיטוש צריך לקחת מספר לתור בקופת חולים. אצלנו, כשמופיע סממן ראשון למחלה, גם אם איננו ודאי, מכניסים לשימוש קודם כול את הנשק הקל, הומיאופתיה. לכל אחד מבני משפחתי ישנה רמדי (תרופה הומיאופתית) מותאמת אישית לו בידי הומיאופתית מומחית. הילדים כבר מכירים את הטקס: אימא מוציאה את הבקבוקונים מארון התרופות ומניחה תחת לשונו של כל אחד שלושה כדורונים קטנים ומתקתקים. אני לא יכולה להוכיח שזה עוזר, ואני גם לא יודעת להסביר איך זה עובד, אבל הכדורונים האלה קטלו אצלנו כמה מחלות לפני שהן הספיקו להתפרץ. לעומת זאת, בזמן מחלה אגרסיבית, לא הרגשתי השפעה מובהקת מצד ההומיאופתיה, ולצערי, גם אנחנו נאלצנו כמה פעמים בחורף שעבר להשתמש בנשק חם.

חום, שיעול חריף, נזלת סמיכה ומצב כללי לא טוב הם סיבות מוצדקות בעיני להגיע לרופא. מקרה אחד זכור לי במיוחד, אולם היו כמה אירועים דומים: הילד מצונן קצת יותר מהרגיל, מגיעים למרפאה, הרופאה בודקת אוזניים, גרון וריאות, ופתאום סתירה על הלחי: אנטיביוטיקה. "אם עד הערב לא יורד החום", היא אומרת, "מתחילים טיפול אנטיביוטי".

הכדור נזרק למגרש שלנו. נואשים אך נחושים חזרנו אל מעוננו ולאחר התלבטויות ארוכות, מאות שיעולים יבשים וכמה עשרות ממחטות נייר בסל האשפה, החלטנו לאפסן את האנטיביוטיקה בארון התרופות. היא העבירה שם את הלילה, מדף אחד מעל ההומיאופתיה, ולצידה נורופן נוזלי ואקמולי בנרות. כולם חסרי מעש, כולם גועשים ומקווים עדיין שהם יהיו נחוצים בקרוב. מאז ועד היום ודאי חוסלו אצלנו כמה וכמה שיקויי מרפא: משככי כאבים, מורידי חום, נוגדי שיעול, ואפילו כמה קוטלי חיידקים מהסוג הבלתי-קונוונציונלי.

דילגנו לנו כל החורף ממחלה למחלה. והילדים, מרוב שהם החסירו ימים בגן, התחילו להתמסר אחד עם השני, אבל במקום כדור הם העבירו אחד לשני מחלות. המשחק הזה נמשך חודשים ארוכים. ואחרי כל כך הרבה ביקורים במרפאות, ואפילו כמה בבית חולים, הגישה הנוכחית שלי היא להקל על עצמנו כמה שניתן - גם על הילדים וגם על ההורים, אפילו אם זה אומר שלכמה לילות נצטופף יחד ארבעה שובבים, במיטה לא כל כך גדולה.