ויצאתי לעולם

אם יש משהו מאוד משותף לכל האימהות לעתיד, זו בוודאות המחשבה הראשונית הזו, עם רגע הוידוי שזהו נכנסנו להריון... איך ומאיפה הוא יצא עכשיו?!?

לא מזמן ישבתי ליד קבוצה של ילדים בני 6-8 בחצר. תוך כדי שיחה, הבנתי שהם מדברים על הלידה המתקרבת של אחת האימהות. "אני עדיין לא הבנתי מאיפה יוצא התינוק", אמר הקטן. "מה אתה דואג, אם הוא הצליח להיכנס הוא גם יצליח לצאת", ענה לו הבוגר.

לא יכולתי שלא לחייך לתמונה שעלתה בראשי. עד כמה המשפט הפשוט הזה, מתאר במדויק את בריאת החיים.

במהלך כל ההיריון הראשון, עוד טרם ידעתי שיש ברחמי בן בכור, הייתי אחוזת אימה. עצם המחשבה שכל התהליך הזה יצטרך להסתיים במצב של לידה, הכניס אותי לפאניקה. וכשאנחנו חושבים על לידה, אנחנו כמובן מתכוונים לפתח הקטן הזה שם למטה.

אני חוזרת בזמן 9 שנים ו-9 חודשים אחורה... הבעל היה בלימודים. אני, בדירת חדר שלנו, במעונות הטכניון, ממתינה לתוצאות בדיקת הדם. משוממה, אף פעם לא השתמשתי בבדיקה ביתית. בקצה השני של השפופרת,  רופאת משפחה שלי, מדברת איתי במספרים. אין לי מושג מה היא מקשקשת. בתכל'ס אני רק רוצה לדעת אם ההיריון נקלט.

"או קיי, תודה!", עניתי וניתקתי.

מגמה מעורבת. לא יודעת מה עבר לי קודם בראש.

מעין "ישששש! אני בהריון".

הכול סלט בראש. מחשבות רצות לי ואין ביכולתי להתרכז. חור גדול. תופסת את הראש, תופסת את הבטן האפסית כאילו יש שם אבטיח, כבר תופסת תנוחה של כאבי גב.

מי לא רצה אל מול המראה, בודקת תנוחות, ממקמת כרית מתחת לגופיה. אפילו צמר גפן בחזיה?

אני לא עשיתי את זה. אני ישבתי מקופלת על עצמי. למרות השמחה שבבשורה, חשבתי כל היום. אוי ואי ואי מאיפה אני אוציא אותו עכשיו?