ויצאתי לעולם

בדיקת CMV אחת לא מוצלחת ואת בדילמה קשה: להפיל או לא להפיל.

הרגשתי מאוד לא נוח לראות את התוכנית ההיא בטלוויזיה. מדינת ישראל היא הגדולה במספר בדיקות ההריון, וכתוצאה מכך גם במספר הפסקות ההריון היזומות. נשים, אימהות לעתיד, הורים לעתיד, מושפעים מלחץ ציבורי ומחליטים לעשות את מה שנדמה להם נכון לטובת ה"מה יגידו" ולא לטובת העובר המתפתח ברחם. זאת מבלי לקחת בחשבון שהוא פרי אהבתם, דם מדמם, חיי וקיים מהרגע שנקלע ההיריון. רוצים ילד מושלם.

הכול  החזיר אותי למבחן שעברתי בעצמי בעת ההיריון השני שלי. מבחן שאני גאה בו כל יום על כך שהצלחתי לעמוד בו, ונזכרת בו כמעט כל יום, כאשר אני רואה את החיוך היפה של בני, כאשר הוא מגיע אליי עם ציונים גבוהים וכאשר הוא פשוט קורא לי אימא.

תוצאות בדיקת ה CMV לא ניבאו טובות. האלטרנטיבה היחידה שנתן לי הרופא נשים הייתה הפלה מיידית. באותו רגע כל עולמי התמוטט. התחיל הרגע הקשה בו הייתי צריכה לענות לעצמי על שאלות מוסריות, נפשיות וגם דתיות.

אולי עדיף היה שלא אדע עד סוף ההריון. לא הייתי צריכה לעמוד מול הדילמה הקשה בעולם... להפסיק את ההריון או לא. להרוג או לא. כי למרות שאלות מסוגים שונים שעלו לראש, זו השאלה האמיתית. לא שאלת האמונה הדתית שלי, ולא יש לי הכוח הנפשי להתמודד עם ילד כזה או אחר, ולא החלום שלי למשפחה מאושרת עם ילדים ללא בעיות בריאותיות או אף בעיות פיזיות קלות.

אני זוכרת את היום הזה כאילו היה לפני חצי שעה. יצאתי מהעבודה. בעלי כנ"ל. נפגשנו בבית קפה והתחלנו לדבר. הוא אמר לי שכל פרופסור שהוא התייעץ איתו לא נתן לנו סיכויים לחיים נורמאלים. לא לנו, לא למשפחה המורחבת שלנו, לא לחוג החברים. נדהמתי לגלות שאף אחד לא לקח בחשבון שיש כאן נפש חייה, לב שפועם, שהם פשוט דנים דין מוות מבלי להסס. אני לא עושה הפלה!

בעלי לא התווכח. הוא לא שפט. הוא ניסה להבין למה ההחלטה הזו ולנסות לתמוך בי עם הקושי הגופני שהוא ידע שאני חווה. המומים שהיו על הפרק לא היו קלים בכלל. שיתוק מוחין, פיגור שכלי, מומים פנימיים באברים. במקרה הקל: חירשות, עיוורון או גפיים חסרים. הסתכלתי על בעלי בדעה צלולה לגמרי. וכבר מגרוני נשמעה קולה של אימא. אימא שנושאת ברחמה נס. אימהות מתחילה עם בריאה ולא עם לידה. אהבתי כבר את היצור הזה מבלי לראות אותו, להריח אותו. הייתי אימא שלו, ומבלי שהוא עוד יודע זאת, עתידו היה תלוי בי.

נניח שנולד לך ילד בריא. בריא לחלוטין. אתה מגדל אותו באושר ובשמחה עד גיל 9. חס וחלילה, תאונת דרכים. פגיעת ראש קשה! עזוב, מגיע לגיל 17. צו ראשון - רוצה להיות קרבי. רימון יד - קטוע רגל, מאבד את השמיעה או נהיה עיוור. אתה רוצה עוד דוגמאות? האם אתה מחליט להרוג אותו? האם הוא כבר אינו הבן שלך? האם אתה כבר אינך אוהב אותו? האם החיים שלך מרגע זה היו קשים יותר? ברור, נכון? האם תפנה גב לבן שלך באותם רגעים או נחצה ביחד עולמות עבורו?

קבענו פגישה עם רופאת המשפחה. לא פרופסורים גדולים, לא מומחים למומים. הרופאה שהכי מכירה אותי. זאת שמלווה אותי תמיד. היא הפנתה  אותנו לבדיקת CMV חוזרת, ביקשה שנעשה סקירת מערכות מורחבת מאוד מאוד (אם בכלל יש דבר כזה). המשכתי את ההריון כרגיל. בעת הלידה שאלו אותי אם ההיריון היה תקין. עניתי שהיה חשש בעת בדיקת ה CMV. לא פיתחתי את הנושא יותר מזה.

ב-27.12.02 בשעות הבוקר המוקדמות נולד הילד הכי יפה בעולם. כמו שנהוג להגיד: בריא ושלם! כל פעם שהוא נכנס הביתה לאחר יום ארוך שלא היינו ביחד, הוא מחייך לי את החיוך המקסים שלו ואני מודה לאלוקים שהייתי מספיק חזקה באותו יום. יש הורים שאינם יודעים, ולא ידעו לעולם, אבל הם ויתרו על זה.