סופר אמא

הילדים רבים ביניהם, את באמצע הכנת ארוחת הערב מתאפקת לא להתרגז, ואז הר הגעש מתפרץ. במקרים כאלו, חשוב בן זוג מאזן.

מי מאיתנו אינו מכירה את הסיטואציה? הילד הבכור רב עם האמצעי, התינוקת צורחת מגזים, את מכינה ארוחת ערב ומבטיחה לעצמך שהפעם לא "תצאי מן הכלים". הפעם תפעלי בדיוק כמו שתכננת. אבל מה... את סופרת את השניות, הדקות, ומנסה שוב ושוב... באמת מתאפקת עד שאת לא מצליחה לעמוד בזה יותר והכל מתפרץ כמו הר געש בשיא פעילותו.

כמובן שאחר-כך זוחלים להם רגשי האשמה: מה, הם בסך הכל ילדים... ואיך את שוב אינך מצליחה לעמוד בזה ואולי עדיף לך לברוח לאן שהוא כי במילא את אינך מצליחה להתמודד כמו שצריך. וכן, ויתרת על קריירה מזהירה ותגמולים בשביל להיות איתם והתוצאה לא משהו בכלל, והנה נכשלת גם הפעם.

אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם בעיות מעין אלו מידי יום ביומו, ומה שתיארתי לעיל הוא אחר צהריים טיפוסי בבית שלנו. אני צורחת ולפעמים בורחת...

לאחרונה, החלטנו מוטי ואני ליישם שיטה חדשה: שיטת העברת השרביט. כשאחד מאיתנו מרגיש שאוטוטו הר הגעש מתקרב ובא, הוא מעביר את השרביט לשני ומשתף אותו בתחושותיו, כך שהורה אחד שעד עכשיו היה רגוע ולא היה מעורב בטירוף שמסביב מטפל בדבר האקוטי ביותר שמפריע לסביבה וההורה השני עושה סיבוב בחוץ או בורח לגלוש קצת באינטרנט. כשההורה הבורח מרגיש שהוא "התקרר" הוא חוזר לעניינים, אחרי שהוא ספר עד 100 והתאוורר.

לרוב, שני ההורים מאזנים אחד את השני, כאשר האחד הוא אימפולסיבי, השני רגוע יותר. השוני בין השניים נותן באלאנס לניהול חיי המשפחה.

כמו כן, חילקנו את המשימות בינינו כך שאם יש משימות שאני יודעת מראש שלא אצליח לעמוד בהם, הן באחריות מוטי ולהיפך. הילדים יודעים גם הם, לאיזה הורה לפנות בנוגע לאיזו סוג משימה. למשל, סהר (בת 6) פונה אלי בנוגע למשימה של ארגון יום הולדת ולמוטי בנוגע להסבר תרגיל מסובך בחשבון.

לסיכום, ממליצה לכם לחשוב למי מכם מתאימה איזו משימה בניהול הבית ולפני שצורחים או בורחים, נסו להעביר לבן הזוג את הרגע הקשה הזה ואולי חלק מהרי הגעש לא יתפרצו ואתן תרגישו כאילו צלחתן את הכנרת.