איך התגלגלתי להיות דולה?

איך התגלגלתי להיות דולה?

שרון גור

הגורל הוא דבר מוזר. לפעמים גם הראציונאלי שבאדם עשוי להגיע למקצוע כמו דולה.

סוויש... סוויש... הדלתות נפתחות ע"י המיטה אשר חוצה את המסדרון בדרכה לחדר הניתוח. אני מסתכלת למעלה, רואה את האורות, מצחקקת לעצמי כי זו בדיוק הסצינה של מונטי פייתון, תוהה אם אני אראה את המכונה שעושה פינג ולא מודעת לעובדה שבסוויש השלישי בערך, נולדה לה דולה.

שלום, אני שרון גור, דולה ומדריכת הכנה ללידה. לא תמיד ידעתי שארצה להיות דולה. למעשה, עד גיל 29 כבר התחלתי לפקפק בשעון הביולוגי שלי ולא חשבתי שאני רוצה ילדים בכלל. ואז, נכנסתי לפורום "נשים שלא רוצות ילדים" וברחתי בצעקות לעבר הרי החושך. אני לא לוקחת את עצמי כ"כ ברצינות על מנת להיות כ"כ נחרצת לגבי... ובכן, כל דבר.

אז השעון שלי הסתדר, ונכנסתי להריון. עברתי את כל שלבי - "אלוהים אדירים, גדל בתוכי יצור חי. זה לגמרי הנוסע השמיני מה שקורה פה!" ובל נשכח את "מה יקרה אם אני לא אוהב את התינוקת שלי?" וכמובן, את "מה יקרה אם בעלי יאהב אותה יותר ממני?" האלמותי. את השכל קיבלתי בהמשך (וגם טמטמת, אבל זה סיפור אחר).

החלטתי ללדת במרכז לידה בתל השומר. קצת בגלל הקטע הטבעי ובעיקר בגלל הקטע הפרטי. ידעתי שאסרטיביות היא לא תכונה שהתברכתי בה בשפע ורציתי שהצוות יהיה לצדי (וגם לא רציתי להיפרד מהתינוקת). טו מייק א לונג סטורי שורט, הלידה נמשכה ונמשכה (ולצוות נמאס ממני) ועברתי לניתוח קיסרי.

כבר בחדר הלידה אמרתי לעצמי (אני ועצמי מאוד אוהבות לדבר, זה כיף לדבר עם אנשים אינטליגנטיים), "מה קורה פה? איך זה התחרבש?". אחרי הלידה התחלתי ללמוד ולחקור - כי זה מה שאני אוהבת לעשות (נו, יכולתם לנחש שאני חננה מהאזכור הראשון למונטי פייתון) - והוקסמתי מהגוף שלנו ומהיכולות שלנו. בנוסף, התחלתי לדבר עם נשים וגיליתי שברוב המקרים, מה שאנחנו זוכרות כטראומתי הוא הבדידות והיחס הקורקטי והיעיל לאין-קץ של הצוות. אגב, בימים אלה, יש להבהיר שהצוות עושה עבודת קודש אך כמויות כוח האדם לא יכולות לחדרי הלידה השופעים שלנו. ליבי יצא אליהן.

בתקופה הזו כבר הרגשתי איזשהו מחסור. התנדבתי בכל מיני מקומות ואז הבנתי שאני רוצה לתמוך בנשים בהריון ובלידה. לעזור להן, ככל יכולתי, להשיג את החוויה שהן רוצות (אפילו אם הפרטים יכולים להשתנות קצת מהפנטזיה) ובעיקר, להיות שם בשבילן. כשהן ירגישו שהן צריכות מישהו, שאני אהיה שם. וכן, גם אם חלומן הוא לקבל נבוט בראש ולהתעורר כשהכל נגמר. (טוב, אולי אז לא, אבל בוודאי שיש מקום לדולה בלידות מאולחשות).

טוב, אתם לא יודעים כמה אלמנט הפאדיחה גדול. אני מהנדסת תוכנה במקור (כרגע בחופשת לידה), ומה שכתבתי כאן הזמין לי שמיכה או לפחות כמה בדיחות בארוחות הצהריים. סוג האנשים שאני עובדת איתם, חברה שלהם ובואו נודה על האמת - חלק מהם - משועשע מאוד (במקרה הטוב) מהתבטאויות כאלה. בינינו, יש גם כל מיני ביטויים וטכניקות עבודה בעולם הדולאי שעדין קשים לי לעיכול. הגישה שלי להרבה דברים היא יותר אנליטית. אבל גיליתי שיש הרבה דרכים להגיע לאותן מסקנות. ואתם יודעים מה? זה בסדר גמור, כי יש דולות בכל הצבעים והצורות. (שלי, במקרה, זה תואם קלאודיה שיפר. טוב, אולי לא).

בטור הזה, נדון בכל מיני היבטים הקשורים בהריון ובלידה. אם יש לכם הצעות ובקשות, אשמח לשמוע. ויחד, נתנדנד בקונפליקט הנצחי בין "ידע זה כוח" ל"אין שכל אין דאגות" (או בשאנטית "תזרמי, אחותי" - ודרך אגב, גם כדי לזרום צריך לדעת דברים).

אה, דרך אגב, אני צריכה להתנצל, נטלתי לי קצת חירות ספרותית. זה לא היה "סוויש", אלא יותר "בום בום סוויש" - אבל הבום הזה הרס לי לגמרי את המקצב...