יומנה של סבתא

איך הפכתי להיות סבתא ומה זה עשה לי?

יום הולדת חמישים היה אירוע מאוד משמעותי עבורי. מפאת מצבה הקשה של אמי, החלטנו, בעלי ואני, לחגוג אותו בצנעה. נסענו לסופשבוע בירושלים. המלון היה מעולה, הארוחות מפנקות ומן החלונות הגדולים הייתה תצפית נפלאה על העיר העתיקה ועל החומה המוארת.

ביום ששי טיילנו בירושלים ונהנינו. בשבת הצטרפנו למדריך מטעם המלון ושמענו מפיו סיפורים מרתקים המסתתרים מאחורי בתי האבן המהודרים של שכונות רחביה וטלביה. בצהריים שבנו למלון וכאן נקטעה חופשתנו.

הטלפון צלצל ועל הקו הייתה המטפלת של אמי. "אמא נפלה במקלחת ונפצעה" הודיעה לי בקול נרגש, "הזמנתי אמבולנס ואנחנו כבר בבית החולים".

בלי הרבה דיבורים, ארזנו את חפצינו ושמנו פעמינו חזרה הביתה. בכניסה למחלקה קידמה המטפלת את פני. היא לבשה חלוק, נעלה כפכפים ושערה היה פרוע. ניכר היה שעזבה את הבית בחפזה ללא כל הכנות.

"תפרו לה כבר את החתך והיא במחלקה" הודיעה לי ומיהרה להוסיף התנצלות נרגשת ש"הנפילה לא הייתה באשמתה".

האירוע הטראומטי הזה היה שלב נוסף במדרון הידרדרותה של אמי. כעבור שלושה חודשים היא נפטרה. גילה היה מתקדם אך עברו עליה (וגם עלי לצדה) מספר שנים קשות של סבל ודעיכה כואבת.

זמן קצר לאחר מות אמי נתבשרתי שכלתי בהריון. הייתי עדיין עסוקה כולי בעיבוד האבל, והידיעה שאהפוך בקרוב לסבתא הייתה מוזרה לי, אולם ככל שהתקרב מועד הלידה גברה התרגשותי. ניסיתי לדמיין לעצמי את הנכדה שתהיה לי, את היחסים שלי איתה ואת כל מה שאופף הצטרפות בן/בת משפחה נוסף.

כפי שקורה בדרך כלל בהריון ראשון התאריך ה"סופי" שקבע הרופא לכלתי לא היה באמת סופי. עברו עוד כמעט שבועיים ארוכים עד שהגיע טלפון מבני בו בישר לי ש"אנחנו בחדר לידה!"

עוד מספר שעות מתוחות וטלפון נוסף הגיע : "מזל טוב, יש לכם נכדה!"

כמובן שמיהרנו מיד לבית החולים. בעודנו עסוקים בברכות, חיבוקים ונשיקות, התקרבה לחדר אחות הדוחפת לפניה עגלת תינוקות.

"אתם מוזמנים להכיר את נכדתכם החדשה!" אמרה לי בחיוך רחב.

בזהירות רבה ובעיניים דומעות לקחתי בזרועותיי את החבילה הלבנה הקטנה. ליטפתי בעדינות את האצבעות הזעירות כשלפתע פקחה הקטנה את עיניה הגדולות. המבט הכחול הצלול אשר נשקף מהן היה בדיוק כמו זה של אמי !

לבי החסיר פעימה ובאזני הדהד משפט ששמעתי פעמים רבות מפי הורי:

"דם זה לא מים !"