יומנה של סבתא

היום הילדים שלנו מוצפים בצעצועים, אבל איך זה היה פעם?

בכל פעם שאני מבקרת את נכדי אני מתפעלת מן המגוון הרחב של צעצועים שיש להם. בדיחה נפוצה במשפחתנו אומרת : אם בtoys r'us או ב"פיראט האדום" ייגמר המלאי - הם מוזמנים לפנות אלינו...

גם לי היו הרבה צעצועים בילדותי המוקדמת, אולם כשעלינו ארצה הייתה הגבלה על משקל המטען שניתן להוציא. הורי לקחו עבורי רק את הבובה הגדולה והיפה ביותר ואת מערכת כלי האוכל שלה. במערכת זו היו צלחות במספר גדלים, ספלונים ותחתיות תואמות - הכל מחרסינה עדינה עם דוגמת פרחים קטנים.

בדירה השכורה שבה גרנו היה חלון בעל אדן רחב ועמוק. שם הצבתי את הבובה ולפניה ערכתי את מערכת הכלים. חברותי ואני היינו "מאכילות" אותה בכפיות זעירות ו"משקות" אותה עם הספלונים הקטנטנים. כל ילדי השכונה התפעלו מן המערכת הזו מאחר ואפילו בחנויות הצעצועים לא ראו כדוגמתה. אני כמובן הייתי מאוד גאה בצעצוע המיוחד שלי.

יום אחד באו אלי מספר ילדים. ביניהם היה שובב אחד שנודע בחוסר השקט שלו. בידו היה כדור. לפתע פתאום, בלי התראה מוקדמת, החליט למסור את הכדור לחברו שבכלל לא התכונן לתפסו. הכדור פגע באדן החלון וניפץ לרסיסים את מרבית הכלים הקטנים. אמי נזעקה מן המטבח ופרצה בצעקות, אך זה כמובן היה מאוחר מדי. דמעות רבות שפכתי על המערכת האהובה והמנופצת שלי.

אבי ראה עד כמה אני מצטערת והבטיח לי פיצוי כאשר נשק לי נשיקת לילה טוב. למחרת כשחזר הביתה הביא לי מערכת כלים חדשה וצבעונית, עשויה מפלסטיק קשיח. בובתי בודאי לא הרגישה בהבדל, אולם אני, למרות גילי הצעיר, ידעתי כבר שזה לא הדבר האמיתי...