יומנה של סבתא

מעשה ברכבת יקרה שהגיעה מחו"ל היישר לכבוד ילדיי.

הורי נסעו כל שנה לחו"ל. מאחד מטיוליהם הביאו לילדי מתנה מפתיעה: רכבת חשמלית של מרקלין! (למי שלא יודע - זהו מותג מאוד ידוע ויקר). הם הזמינו אותנו לצהריים בשבת והבטיחו לילדים בהתרגשות רבה שיראו את הרכבת בפעולה.

בבואנו הייתה כבר הרכבת ערוכה ומוכנה על משטח עץ מיוחד שהזמין אבי אצל נגר פרטי. בני הבכור הוזמן בחגיגיות ללחוץ על המתג המפעיל אותה. הרכבת נסעה בשקשוק על הפסים הדקים, מעל ומתחת לשני גשרים, עברה בתוך מנהרה וחכתה ברמזור אדום עד שנדלק הירוק.

הילדים התבוננו כמהופנטים ברכבת השחורה והמסוגננת שלה קטר וארבעה קרונות וקראו "וואו!" כשהשלימה בחן סיבוב אחר סיבוב על הפסים.

לאחר ארבעה או חמישה סיבובים כבר איבדו עניין ופנו לשחק במשחקים אחרים בהם היו פעילים ולא רק צופים פאסיביים.

חשבתי שניקח את הרכבת הביתה אך כאן נכונה לי הפתעה.

"הרכבת תישאר אצלנו" אמר אבי "ובכל פעם שתבואו אני אכין אותה".

ראיתי את האכזבה על פניהם של ילדי אך מפאת כבודו של אבי לא התעקשתי. חשדתי בו שקנה את הרכבת גם קצת בשביל עצמו...

עוד פעם או פעמיים הביטו ילדי ברכבת החשמלית, שנסעה לכבודם בבית סבא וסבתא, ולאחר מכן חדלו להתעניין בה. כך שכבה הרכבת למעצבה בארון של הורי עד שנפטרו. כשעברה אלי בירושה כבר לא היה מי שישחק בה.

כאשר ניסינו לחברה עבור הנכדים הסתבר שמשהו התקלקל בה ולא ניתן עוד לתקנו. ואולי זה גורלם של צעצועים יקרים מדי...