לידה חטופה
כינרת שלנו
כינרת שלנו
shlomit

שוב לא בחדר לידה

קיץ, חופש גדול, יום שלישי. משתדלת לא לשמוע חדשות זה לא עושה לי טוב...שומעים את השם :"צוק איתן" בפעם הראשונה. משתדלת להישאר רגועה
בצהרים טלפון מהבעל: קיבלתי צו 8. זה כבר מלחיץ! אני בשבוע 38 עם היסטוריה של 3 לידות מהירות. אחת בבית ואחת בקבלה ... אני בסרטים. אני מדמיינת את עצמי לבד באמצע הלילה מבקשת עזרה מהשכנים...
בינתיים אני משתדלת להמשיך כרגיל. אני לוקחת את בת ה3 למשחקיה. רק היא במשחקיה. אני עצבנית מתקשרת אליו כל רגע. כשאני חוזרת הביתה אני רואה אותו בבית במדים. יכול להיות שיתנו לו להישאר בבית בגלל הלידה המתקרבת. בינתיים הוא בכוננות והעצבנות שלי בשיאה. יום חמישי בדיקה שגרתית אצל הרופאה שלי. הכל בסדר. ב"ה הכל תקין. אני עוצרת לאסוף את בן ה8 מבית של חבר כשלפתע אזעקה. בדרך הביתה אני מתפללת שלא תתפוס אותי האזעקה הבאה בנסיעה. יום שישי בבוקר. אני צריכה לאסוף את הגדולה מחברה. הנסיעה קצת ארוכה ואני מפחדת שבאמצע תהיה אזעקה אבל אין לי ברירה. הבעל בלימודים. כשאני מגיעה למקום אני מרגישה שממש אין לי כוח לעלות להביא אותה. אני חושבת לעצמי: אולי אני חולה? אני מרגישה אי נוחות בגוף. מתקשרת אליה שתרד לאוטו. אולי משהו מתפתח? עדין שום דבר לא ברור לי. כשמגיעים הביתה אני נתקפת דחף בלתי סביר לניקיון וסדר של הבית וכועסת על הילדים המסכנים שלי, על שלא ממהרים לעזור לי. אני עושה ספונג'ה וכביסה ורק כשהבית נראה כמעט מוכן לשבת אני מוכנה להודות בפני עצמי שיכול להיות שמה שאני מרגישה זה צירים. אני משתפת את הבעל. אני לא משוכנעת ולכן לא משכנעת גם אותו שצריך להתרגש.
עובר עוד פרק זמן עד שאני מבינה ש"קורה משהו" והוא איתי מחכה שאגיד לו מה קורה. אני מרגישה כאב חזק שמשכנע אותי שהוא ציר. אני מנשפת מבקשת מהבעל להכין לי בקבוק חם. הוא מכין ואני מרגישה יותר טוב. הכאב עובר מהר ואז אני מרגישה מצוין עד הפעם הבאה. ככה כמה פעמים עד שאני אומרת לבעל: "נראה לי שכדאי שניסע" הוא שואל אותי: "את בטוחה?" אני אומרת לו שלא "אבל בא ניסע בכל זאת." עכשיו כבר ממש קרוב לשבת. בעלי מתקשר לסבתא וסבא להודיע שאנחנו באים. אני מתקשרת לחברה לבקש שתקפוץ בשבת לעזור לסבתא וסבא. הבעל נכנס להתקלח. אני מכינה תיק לילדים. אני במקלחת והבעל מארגן את האוכל לשבת לקחת לסבתא וסבא. אנחנו עולים לאוטו. בדרך לאוטו יש לי ציר כואב מאוד . מצמידה את ה"בקבוק חם" לגב זה ממש עוזר לא איכפת לי שזה נראה מוזר ללכת ברחוב עם בקבוק חם צמוד לגב. מורידים את הילדים אצל הסבתא וסבא ונוסעים להר הצופים. בין הצירים אני מרגישה רגיל לגמרי אבל כשמגיע ציר כואב לי נורא ואני מתנשפת. אני עדיין מרגישה בשליטה ולא ברור לי אם אני באמת בלידה או שזה "סתם צירים". פתאום בירידה לכיוון רמות על כביש בגין, פקק! תאונה. מה עושים? אני בציר ואני נבהלת: "תסתובב! תיסע לשערי צדק! אני לא רוצה ללדת באוטו! ".הבעל נשאר בשליטה ובקור רוח מרשים נוסע על השוליים עד הפניה לכיוון הר הצופים. כשנגמר הציר אני שוב מרגישה טוב ומקווה שלא נסענו סתם ושלא ישלחו אותי הביתה. אנחנו מגיעים להר הצופים. אני יורדת מהאוטו רק הפלאפון והבקבוק חם שלי ביד ומתחילה ללכת לדלת המסתובבת שבכניסה. פתאום מגיע ציר ואני מסתובבת וצועקת לבעל שבדיוק עומד להיכנס לאוטו כדי לחנות ,"תבוא איתי" אני ממש מבוהלת ומתחננת. הוא חוזר ופונה לשומרת שעומדת בכניסה ומחזיקה כיסא גלגלים :"קחי אותה בבקשה ליולדות.." ואומר לי: "שבי." אני אומרת לו: "בחיים לא" אבל שנייה אחרי זה מתיישבת ושומעת איך השומרת אומרת בקשר: "אני מעבירה יולדת לחדר לידה. נכנסים למעלית. קומה 6. מגיעים. כשנכנסים אף אחד לא מתייחס אלינו. הסצנה הזאת מוכרת לי בדיוק מהלידה הקודמת . רק שהפעם אני יושבת. השומרת מנסה לקרוא למישהי. ואני אומרת לה: " את רואה את המיטה הזאת?" אני מצביע על המיטה בקבלה ליד החלון " שם ילדתי את הקטנה שלי." מילדת צועקת מרחוק : "איזו לידה זו?" ואני מסמנת באצבעות: 4. הולכת איכשהו למיטה שליד החלון. המיילדת נגשת אלי. אני מחזיקה את המיטה והמיילדת שואלת אותי למה אני לא עולה?. אני עונה שאני פוחדת. המיילדת שואלת: "ממה?" אני אומרת לה"ממך" היא צוחקת. אני עולה . מזווית העין אני רואה אותה מכינה מוניטור. רק תגידי לי אם אני בלידה. נורא כואב לי, ואני מתפללת שזה מה שאני חושבת ושלא יהיו לי הפתעות (עדין לא הייתי בטוחה...). פתאום אני מרגישה משהו מתפרץ מתוכי. המיילדת אומרת לי :"ירדו לך המים" ושנייה אחרי זה כבר לא הייתי צריכה לשאול אותה אם אני בלידה או לא, פשוט הרגשתי את הראש יוצא ושמעתי את שולה המיילדת צועקת :"בנות אני צריכה כאן עזרה בלידה". ומיד אחרי זה כנרת כבר הייתה בחוץ. היא לא בכתה ודאגתי "למה היא לא בוכה" אז המיילדת נדנדה אותה טיפה והיא התחילה לבכות. נתתי לה לינוק. הבעל הגיע. לא נתנו לו להיכנס לקבלה כי יש שם לידה. הרגשתי טוב. השילייה יצאה שלמה. מזל טוב. רבע שעה לפני שבת שלחתי את הבעל הביתה, שתהיה לו שבת נורמלית וגם לילדים. אחר כך, ביולדות היה לי קטע לא נעים. פתאום התחיל דימום חזק מאוד. עם קירשי דם ענקיים ממש מפחיד! הייתי לבד ופחדתי מאוד. הייתה שם אחות מקסימה שהרגיע אותי ועזרה לי לעבור את זה. נתנו לי פיטוצין ולחצו לי על הבטן וזה כאב מטורף! אבל אחרי כשעה הדימום נרגע וחזרתי לעצמי. זה היה מפחיד וכואב מאוד. בלילה הלכתי להניק את כנרת בתינוקיה. בשבת שוב הייתה אזעקה. האחיות הוציאו את כל התינוקות מהתינוקייה למרחב המוגן ליד המעליות. קטע הזוי! כאילו שהעזתים יעזו לכוון להר הצופים. אם הם יחטיאו הם עלולים לפגוע בהר הבית...
לכינרת כל זה לא היה אכפת היא רק אכלה וישנה הייתה מתוקה ואני מקווה שכשהיא תגדל כל זה ישמע לה כמו היסטוריה רחוקה ויהיה פה טוב..

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/sipur/79/399-כינרת-שלנו'>כינרת שלנו</a>

סגור לתגובות


אין תגובות
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית
נורית שנקר סטודיו לצילום (נורית שנקר)
נורית שנקר סטודיו לצילום