געגוע וסגירת מעגל

געגוע וסגירת מעגל

יעל כהן

יש בי געגוע עמוק. געגוע לבטן הריונית המתעגלת אט אט. יש בי געגוע לתחושת הפרפור העדין ברחמי עם התזוזות הראשונות. יש בי תחושה שלא סגרתי מעגל. ובמקביל השעון מתקתק.

80% מהנשים שמתעניינות היום בנושאים על הריון, לידה והתפתחות התינוק, הן נשים שחוות את ההריון הראשון שלהן. מלאות בשאלות, תהיות וסקרנות על העומד להתרחש, הן רוצות להכין את עצמן לבואם של ימים שונים ואחרים.

אף אחד לא הכין אותי לתחושות שיש בליבי היום, לאחר ההיריון השלישי שלי. הדילמה הזו שנולדה במוחי כ-4 שנים אחרי ההריון האחרון שלי אינה מרפה ממני בתקופה האחרונה.

יש נשים שמראש יודעות לאן פניהן. יהיו  לי 2-3 ילדים, עד גיל 30 אהיה כבר סמנכ"ל ועד גיל 40 כנראה מנכ"ל. בית עם 2 כלבים, חתול ודג אדום. בית עם חצר גדולה, שם נוכל לחגוג 'שישו ושמחו' כל יום הולדת עם כל ילדי העיר.

אני זרמתי עם חיי. בילויים ב- easy, לימודים ב- super easy ומשפחה שמחה ועליזה עם הזמן. הכל כמו שהוחלט מלמעלה. לא תכננתי כלום. כל הריון היה עבורי גילוי משמח שהתרחש תמיד בשעה טובה.

הייתי בת 36 כשבתי אופל נולדה. הריון שלישי, פגית קטנה ובת אחרי 2 בנים, שמילאה אותי אושר אין קץ. טיפלתי וטיפחתי את התינוקת שלי והזמן חלף לו מהר. מהר מאוד ומהר מדי.

לא היו לי ספקות בכלל. ארזתי בגדים, עגלות וצעצועי פעוטות, בידיעה מוחלטת שעוד אשתמש בהם. סגרתי קרטונים ושלחתי אותם למחסן. אין לי מושג מתי המחשבות האלו החלו לצוץ לי בראש. אולי כשחציתי את גיל 38, אולי יותר מאוחר, כשקושי בבית שינה את כל סדר העדיפויות שלנו. מצאתי את עצמי מוסרת בגדים וכבר פחות אוגרת. בהתחלה הסיבה הייתה שהבגד כבר לא לטעמי ומעדיפה לפנות מקום לחדשים. במידה ואם וכאשר ...

פתאום, הידיעה המוחצת שאחווה עוד הריון, הפכה לאפשרות בסיכון גבוה. הזמן עבר וגדל הספק. לא הייתי מוכנה נפשית לפרידה שלי עם עצמי, לאישה היוצרת, לבריאת העולם, לאימא.

אופל גדלה והמשכתי להתכרבל עם הילדה שעדיין פעוטה. לאחוז אותה בידיים כמו הרך הנולד וסירבתי להרפות. המשכתי להניק אותה ועודני מניקה. גם בגלל שהיא נהנתה מזה, גם משום ששאפתי מזה רווחה אין סופית. נאחזת בעוד כמה רגעים של קירבה ויעוד אימהי.

סביבי האזנתי לשיחות נשים:  "אני? עוד הריון? מה פתאום... גמרתי עם זה... זהו, סגרתי את הבסטה."

באותם רגעים בחנתי מה מצבי, איפה אני ניצבת.

כשעליתי לארץ, ידעתי שאני סוגרת מעגל עם רמת חיים אחרת. סגרתי מעגל לחיי הרווקות שלי כשהתחתנתי. סגרתי מעגל לימי החופש שלי כשהריתי. נפרדתי לשלום מלילות גדושי שינה כשילדתי ...

אבל לא התכוננתי לתחושה הזו בליבי. יש בי געגוע עמוק. געגוע לבטן הריונית המתעגלת אט אט. יש בי געגוע לתחושת הפרפור העדין ברחמי עם התזוזות הראשונות. געגוע לניחוח הזה שרק לפעוט בן יומו יכול להניף סביבו. צורך עז למקם את אפי בצוואר הרך של הרך הנולד, ולנשום עמוק לרווחה. יש בי געגוע עצום להצמיד לחיקי, להתבונן ולבחון באהבה רבה את פניו המחויכות של תינוק.

לחיות ולחוות שוב את הרגעים הכה קצרים של תמימות, שרק ילד עד גיל 3 יכול להוליד. סוג של טוהר. יש בי צורך בליטוף העדין, במגע ענוג שרק תינוק יכול להסב.

יש בי תחושה שלא סגרתי מעגל. ובמקביל השעון מתקתק. העצמאות צצה לה באופק הרחוק. ואין זה מבטל את הגעגוע ...