שלוש בנות ויום

והנה שלוש בנות קטנות, בוכיות, בהתקף זעם, מזופתות ומריחות, אשה מעצבנת אחת שכבר נכנסה פנימה, עוברי אורח שעוצרים להביט במחזה ושוקלים האם כדי להתקשר למשרד הרווחה או שעדיף ישר למשטרה ואמא אחת קטנה, ששוקלת בקושי 48 קילו, שקמה בחמש וחצי בבוקר ועבדה כל היום כמו חמור, שאין לה מגבונים אבל יש לה שלוש ילדות קטנות ומזופתות שאחת רוצה להכנס, השניה לא והשלישית עם נזלת וקקי, יושבת על המדרגות וחושבת או מנסה לחשוב מה לעשות...

שלוש בנות ויום

אני יעל, אמא לשלוש בנות מקסימות (כשהן לא גורמות לי לרצות לתלוש את כל שערות ראשי) בפערים קטנים ומומלצים (כאמור, מומלצים כאשר אין לי רצון לתלוש בנפרד שערה שערה...), עובדת במשרה מלאה בחברת הייטק תובענית, נשואה לאהבת חיי, דתי ותובעני..

שלי (בת 4, מתולתלת, חכמה ושובת לב) קיבלה הזמנה ליום הולדת של חבר מהגן. בדיקה מהירה של ההזמנה גילתה שחגיגת יום ההולדת מתקיימת במוזיאון המקרא. יש! אוכל להוריד את שלי שם וללכת עם השתיים הנוספות לביקור בפארק עד שיסתיים. אספתי את השלישייה מהמעון והגנים ונסענו כולנו כלאחר כבוד למוזיאון המקרא.

רעותי (בת שנה, בלונדינית שובבה עם ירכיים שמנמנות) הייתה מצוננת והאף שלה נזל ללא הרף...חבילת המגבונים ברכב (מצרך יקר מפז כשיש שלושה זבי חוטם, אוכלי שוקולד וקרמבו) עמדה להיגמר ושמחתי שאוטוטו אוכל להוריד את שלי במוזיאון ולנסוע לסופר הקרוב.

אחרי שמצאתי חניה (עניין של כמה דקות - בערך 25 דקות!!), שלי וליהי (בת 3, יפה שזה כואב, ערמומית ונמרצת) ירדו מהרכב. ביקשתי מהן בקול הכי עדין שאני יכולה להפיק בשעה 16:15 (אחרי שקמתי בחמש וחצי בבוקר, ארגנתי את הבנות לגנים ועבדתי יום שלם כמו חמור מול המחשב) לעמוד לצד הרכב בזמן שאני מנגבת לרעות את האף. ניגבתי לרעותי את האף הנוזל וראיתי להפתעתי כי היא מחזיקה ביד (יותר נכון מועכת) 2 מטבעות שוקולד (מאיפה???) שבחום של 32 מעלות בצל לא היה להן סיכוי אחר חוץ מלהפוך לעיסת שוקולד (כזאת שמצפים עוגות).

הסתכלתי על חבילת המגבונים בדאגה...לא נותר הרבה...משכתי עוד 2 מגבונים וניקיתי לה היטב את כפות הידיים. הוצאתי אותה מהכיסא כשלפתע שמעתי את שלי אומרת: "אוי לא, אנחנו נמות...זה רעל...אוי..." מבט מהיר לעברן של בנותיי, חשף מולי מראה מבעית. שתיהן היו מכוסות בזפת של כביש. ככל הנראה זיפתו את הכביש של החניה והוא עדיין לא התייבש. בנותיי שהיו מוקסמות מהנוזל השחור והמבריק אצו לגעת בו בידיהן תוך כדי כריעה כך שגם הברכיים שלהן התכסו בזפת כביש שחורה ומכוערת. כשהן הריחו את הריח הנורא והבינו שהנוזל השחור נדבק לגופן הם חשבו שמה מדובר ברעל ונכנסו להיסטריה תוך שהן אוחזות בפניהן בכפות ידיהן (השחורות) ובכך למעשה יצרו דמויות של סינדרלות עם כתמי זפת בפנים, בברכים ובידיים.

שוד ושבר. לא להתעצבן. ילדים. קורה. יש מגבונים. ננסה לנקות. 4 מגבונים בודדים, לא הצליחו לנקות את הכתמים - אני חושבת שגם חבילה שלמה לא היתה מספיקה במצב הזה (סינטבון רק סינטבון). חשבתי לעצמי שכבר עדיף לוותר וללכת הביתה אך שלי ביקשה/התחננה/איימה ללכת ליום הולדת. חציתי את הכביש עם ילדה עם נזלת (עוד נזלת!!) על הידיים, ושתי בנות שנראות כמו ניצולות שריפת ענק. נכנסתי למוזיאון ולרגע אחד לא הבנתי למה כל האנשים שם מתסכלים עליי במבט שואל/נגעל/כועס/מבולבל. אפילו השומר בדק לי את התיק ביסודיות יתרה. רעות כבר התחילה לאכול את הנזלת שלה כשאיתרתי את אחד ההורים (שגם הסתכל על בנותיי כאילו היו פליטות מאוגנדה) ואמרתי לו שאני משאירה את שלי והולכת ואבוא לאסוף אותה כשיסתיים.

ליהי ממש ביקשה להישאר והבטיחה להתנהג יפה. הסתכלי על בנותיי, משוש חיי, המלוכלכות והמזופתות ונפרדתי לשלום, לא לפני שביקשתי שיתנהגו יפה (נו טוב איימתי שחסר להן שלא)...

רצתי עם רעותי לרכב, והנזלת שלה המשיכה לנזול (יואו בחיי שרק תינוקות יכולים לנזול בכמויות כאלה). כאמור, אין מגבונים ולא נראה לי שיש לנזלת ערך תזונתי, אז נאלצתי להוריד את החולצה שלי ולהישאר עם גופיה כדי לקנח לה את האף. התחלתי לנסוע כ-5 דקות כשלפתע הנייד שלי מצלצל "אמא של שלי?" - האינסטינקט הראשוני היה להגיד "לא, זו טעות",  אבל השפתיים שלי כאילו נעו מעצמן ועניתי "כן..."....."מדברת אמא של X, שלי נמצאת פה בהיסטריה, את חייבת לבוא, היא מפחדת מהמופע במוזיאון ולא מוכנה להירגע..."...למה לא אמרתי טעות למה??? . עשיתי פנית פרסה, הגעתי למוזיאון, מצאתי חניה (ציק צ'ק 15 שעה!), ניגבתי לרעות את הנזלת בחולצה, ורצתי עם רעות והנזלת כשרק גופיה לגופי העליון.

בכניסה למוזיאון עמדה אחת האמהות שאקרא לה בשם "המעצבנת" עם שלי על הידיים. שלי בכתה ולרגע לא זיהיתי אותה עם כל הזפת שמרוחה לה על הפנים (אם כבר דמעות, חבל שאי אפשר לנקות איתן את הזפת מהפנים). "אמא, אני מפחדת..אני לא רוצה להישאר פה..."  הנחתי את רעות והנזלת על המדרגות בחוץ, ולקחתי את מי שהיתה פעם הילדה שלי ועכשיו היא גוש מטונף של זפת ודמעות וניסיתי לדבר אל ליבה. "אולי תכנסי איתה לתוך המוזיאון" אמרה המעצבנת. חשבתי לרגע על האפשרות כשלפתע עלה באפי ריח של מי שפכים מהול בריח של צחנה...אוי לא, אוי כן, רעות עשתה קקי ואין לי, אין לי מגבונים!! להיכנס עם שלי למוזיאון לא היתה אופציה...

בעודי מדברת על ליבה של שלי, יצאה אליי המעצבנת כשליהי בידיה ואמרה: "תשמעי, את חייבת להחליט מה לעשות, את לא יכולה להשאיר את ליהי לבד בפנים". למה לא, שאלתי את המעצבנת, "היא בכתה שם?" שאלתי. "לא" ענתה המעצבנת. "אז למה הוצאת אותה?" שאלתי וניסיתי להתגבר על קולות הבכי והצווחות של שלי שלא רצתה להיכנס, ועל צעקות השבר של ליהי שלא רצתה שיוציאו אותה ורצתה להיכנס, ועל הריח של הקקי של רעות שעד כה היתה שקטה כי נהנתה ככל הנראה מטעם הנזלת שלה (כן - עוד נזלת). המעצבנת מילמלה משהו מתחת לשפם (לא מטאפורית) ואני הייתי ככה קרובה לאבד את העשתונות. לקחתי את ליהי מידיה של המעצבנת והיא החליטה לשכב שם על הרצפה, לבעוט ולצרוח שהיא רוצה להיכנס...מטר ממנה, גם על הרצפה, שוכבת שלי ובוכה וזועקת שאין סיכוי שהיא חוזרת פנימה...מטר משם יושבת על המדרגות רעותי, הקקי והנזלת וגם היא הצטרפה למקהלה של משפחת בן משה...

והנה שלוש בנות קטנות, בוכיות, בהתקף זעם, מזופתות ומריחות, אשה מעצבנת אחת שכבר נכנסה פנימה, עוברי אורח שעוצרים להביט במחזה ושוקלים האם כדי להתקשר למשרד הרווחה או שעדיף ישר למשטרה ואמא אחת קטנה, ששוקלת בקושי 48 קילו, שקמה בחמש וחצי בבוקר ועבדה כל היום כמו חמור, שאין לה מגבונים אבל יש לה שלוש ילדות קטנות ומזופתות שאחת רוצה להכנס, השניה לא והשלישית עם נזלת וקקי, יושבת על המדרגות וחושבת או מנסה לחשוב מה לעשות...