הורים לתינוקות

היי..אני אמא לילד מקסים ושובה לב בן שנה וחודש.
אני נמצאת איתו בבית מהיום הראשון ובספטמבר הוא יכנס לגן.
הכל זורם מעולה, אנחנו נהנים מאוד יחד, יוצאים לגינות, אוכלים, מבלים, לומדים וכו..הוא מתפתח נהדר ואני מרגישה גאה ומאושרת.
אמי שומרת עליו פעמיים בשבוע בשעות אחהצ כשאני עובדת ואנחנו פוגשים אותה הרבה כי אנחנו גרים קרוב ובני אוהב אותה מאוד ושמח להיות איתה.
שאלתי היא כזו...בעלי מבלה איתו שעה בבוקר ואת זמן האמבטיה בערב..בבוקר אי אפשר להפריד בינהם והקטן לא מוכן לעשות שום דבר בלי אבא. בערב כשבעלי חוזר מהעבודה הוא זוחל אליו בהתרגשות וצועק "אבא בא, אבא בא". לעומת זאת כשאני הולכת למס שעות וחוזרת הוא לא מגיב לחזרתי..מחייך אלי לרגע וחוזר לשחק או הולך לסבתא. אם הוא על הידיים של אבא הוא לא ירצה לבוא אלי, רק ממש לפעמים...
אני מרגישה שזה טיפשי להעלב אבל אני לא שולטת בזה..
זה ממש מעציב אותי:(
כשאנחנו רק שנינו יש ביננו יחסים נפלאים והוא מחבק ומנשק ורק רוצה בקרבתי אבל אם בעלי או אמא שלי באזור הוא שוכח אותי.. למה?
הוא אומר "אמא" רק כשהוא מתעורר לפעמים בלילה וקורא לי (רק אני משכיבה אותו וקמה אליו בלילה מאז שנולד)..
אני בטוחה שהוא אוהב אותי אבל הריחוק הזה קשה לי..אני משקיעה בו את כל מה שיש לי, ויתרתי על עצמי בשביל להיות איתו בבית ואני מרגישה שלא מעריכים את זה ומעל לכל כשהוא לא מראה התרגשות כלפי הלב שלי מתכווץ.
אם יש למישהו מילה מחזקת אני זקוקה לה..
תודה,
ענת.