לידת בזק בחדר הקבלה
לידת הבזק של איילת השחר המתוקה
לידת הבזק של איילת השחר המתוקה
shlomit

שוב לא הגענו לחדר לידה...

בלידה הקודמת שלי לא הגעתי לחדר לידה. הייתה לידת בזק בבית והגעתי למיון יולדות באמבולנס עם התינוק על הידיים.
הפעם ,אמרתי לעצמי, זה לא יקרה.
בלילה שבין רביעי לחמישי התחלתי להרגיש קצת אי נוחות. לא משהו רציני ולא הייתי בטוחה שזה צירים. נשארתי ערה עד הבוקר וניסיתי להחליט אם זה צירים או לא.
בבוקר החלטתי לשתף את החצי שלי בהתלבטות והחלטנו לנסוע לבית החולים(מה שבטוח בטוח).
הגענו למיון יולדות בהדסה הר הצופים. מיילדת נחמדה קיבלה את פני ואחרי מוניטור וכל הבדיקות אמרה לי: "את עדין לא בלידה, את בעיקרון יכולה ללכת הביתה, אבל לאור הסיפור הקודם שלך אולי תטיילי כאן במסדרונות?" הרעיון לטייל במסדרונות של בית החולים מאוד לא מצא חן בעיניי. אני ובתי חולים זה לא הולך טוב ביחד. הוחלט לשחרר אותי ושאחזור מיד כשיקרה משהו...
הרגשתי נורא. הייתי מוכנה נפשית ללידה ושלחו אותי הביתה. הייתי מלאה אדרנלין ולא רגועה . התקשרתי לחברה. היא המליצה לי לנקות את הבית היטב . "תראי שזה יזרז את הכל".
לקחתי את העצה שלה ברצינות וקרצפתי את הבית כמו שלא קרצפתי מעולם. במהלך אחר הצהריים, כבר היו לי כאבים שהופיעו בצורה לא סדירה פעם ברבע שעה ולפעמים עברה שעה בלי כלום ובכל פעם רק למספר שניות.
בינתיים אנחנו במנסים להעביר אחר הצהריים כמה שיותר נורמלי לילדים. חוגים, ארוחת צהריים, ערב. כשמידי פעם אני חשה כאב חזק מאוד למספר שניות וצועקת עוד אחד! והילדים צועקים אבא! עוד אחד ! וזהו אחרי מספר שניות כאילו כלום.
בלילה כבר החלטתי שכדאי לחזור לבית החולים ורק קוותי שלא ישלחו אותי הביתה כמו בבוקר. בזמן ההתארגנות שלנו בין ההחלטה לנסוע לבית החולים ולבין היציאה עצמה הכאבים נעשו ברורים וחזקים יותר וכבר היה לי ברור שלא ישלחו אותי הביתה.
במהלך הנסיעה כבר נשכתי חזק את השפתיים. הלכתי למיון כשאני כל כמה צעדים נעצרת מרוב שכואב. כשהגעתי למיון יולדות כולם היו שם עסוקים ואף אחד לא התפנה אלי, אז הרמתי צעקות, כמו שאני יודעת וצעקתי: "אתם רוצים שאני אלד לכם פה על הרצפה?" מיד הגיע מילדת שחשבה שיש לי זמן לשאלות הרגילות והבדיקות. אמרתי לה: "אין לי זמן לזה". היא אמרה: "טוב, בואי תעלי למיטה ונבדוק מה המצב?" עליתי והיא אמרה לי :"מתוקה שלי, את יולדת! פתיחה מלאה. והתחילה לקרוא למשהי ולהביא כל מיני דברים. ואני כבר לא יכולתי יותר, התחלתי לבכות ולומר: "לא רוצה, רוצה ללכת הביתה..."
מהרגע שהיא אמרה לי שאני יולדת, כבר לא הייתי ממש מחוברת לעצמי, שחררתי את כל הלחץ והכאב בדמעות וצעקות איומות . "מה את בוכה? את יולדת!" אומרת לי המיילדת ואני עונה לה: "תני לי, זה עוזר לי!" אני צועקת לה "אני מתה!" והיא עונה לי בחיוך : בואי תלחצי קצת לפני שאת מתה , שלוש לחיצות והקטנטונת הזאת בחוץ" וכך היה! ואחרי שנרגעתי קצת ועטפו לי אותה כמו בובה החזקתי אותה והיא פשוט מהממת. ערנית ומסתכלת על
הכל. פצפונת אבל יונקת כבר כמו גדולה.
אמרתי למיילדת: אוי, הברחתי לכם מפה את כל היולדות...
וגם "שמעתי שיש לכם פה חדרי לידה מאוד יפים." המיילדת ענתה לי: "תבואי פעם, נעשה לך סיור..."
יום אחר כך אני שומעת בחורה אחת במחלקה מספרת ליולדת אחרת,"תשמעי איזה קטע גדול,כשהגעתי לקבלה אתמול היגיעה לשם אישה אחת שצעקה, תגידו אתם רוצים שאני אלד על הרצפה? וילדה שם בקבלה! ואיזה צעקות היא צעקה...
אחרי שהקשבתי לשיחה ושמעתי תיאור מדויק של מה שהיה וציטוטים מדויקים של מה שאמרתי ומה המיילדת אמרה לי , פניתי אליהן ואמרתי להן: "זאת הייתי אני".
לסיום, בבוקר הבא בשעה מוקדמת מאוד ניגשתי לחלון בסוף המסדרון במחלקת יולדות , זה שאפשר לראות ממנו את המדבר ולפעמים עד ים המלח וצפיתי בזריחה ביחד עם איילת השחר המתוקה.

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/sipur/67/314-לידת-הבזק-של-איילת-השחר-המתוקה'>לידת הבזק של איילת השחר המתוקה</a>

סגור לתגובות


אין תגובות
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית