סיפור על לידה ראשונה, שהייתה
גם לידת בזק (כשעתיים ומשהו מתחילת הצירים ועד יציאת התינוקת)
גם לידה ביתית,
גם אנאסיסטד (ללא סיוע של גורם רפואי),
וגם בלתי מתוכננת (העובדה שהיא נולדה בבית).
סיפור הלידה של אופיר
סיפור הלידה של אופיר
שונצו

איך במקום קקי יצאה לי ילדה....

סיפור הלידה של אופיר תמונה 1
סיפור הלידה של אופיר תמונה 2
ביום רביעי בסביבות 4.45 לפנות בוקר (לא יודעת בדיוק, כי בשלב הזה עוד לא הסתכלתי על השעון...), התעוררתי עם כאב בטן (כמו מחזור), הפעם קצת יותר מציק.\r\n \r\nהשתחררתי מאשפוז של שבוע בדיוק שבוע קודם לכן, אשפוז בגלל דימום (היינו באמצע.... וכנראה קרענו איזה חלק שם בפנים -כתם ענק של דם על הסדין ועל בעלי, מסכן...- אז נלחצנו ונסענו למיון), ובגלל צירים מוקדמים; \r\n\r\nבמהלך הנסיעה אז לביה"ח התחלתי להרגיש "כאבי מחזור" קטנים ולא נוראים כאלה. ו"כאבי המחזור" (הצירים המוקדמים, הברקסטון היקס), המשיכו כל השבוע שאחרי השחרור. \r\n\r\nאני מספרת את כל זה, כי כשהתעוררתי ביום רביעי, עם כאב הבטן המציק, הייתי משוכנעת שזה שוב הצירים המוקדמים שאליהם התרגלתי, ואנחנו לא ממהרים.\r\n\r\nמה שכן, כל פעם שהיה לי ציר, הייתי חיבת לשירותים (פיפי). בשלב הזה עוד חזרתי למיטה כל הזמן. איזה ארבע פעמים. \r\nבעלי אגב לא התעורר כי הוא רגיל מהשבועות האחרונים של ההריון שאני קמה ארבע חמש פעמים בלילה להשתין.\r\n\r\nבאחת הפעמים ברחה לי כל השלפוחית, ומכנסי הפיג\'מה והתחתונים נרטבו לחלוטין - אפילו המגן התחתון - אולוויז, נפרד לו לדרכו מרוב הרטיבות... טוב, הם לא מיועדים לכזו רמה של רטיבות.... כשאני חוזרת למיטה אני מחליפה תחתונים ושמה מגן תחתון חדש.\r\n\r\nבכל אופן אחרי ארבע קימות כאלה מהמיטה התחיל להימאס לי - אני לא מספיקה לחזור לחמש דקות נוספות של שינה, יאללה, קיבינימט, אני כבר אקום... בעלי עדיין ישן. הוא צריך לקום בשש ועשרה לעבודה. אמנם הוא כנראה לא ילך לעבודה היום, כי עושה רושם ש"במבה" (זה שם העוברית) רוצה כבר לצאת, אבל רבאק, אני אתן לו את החצי שעה הנוספת לישון, הוא יצטרך את הכוח. ואני גם רוצה שהוא יתארגן ויתקלח והכל לפני שנוסעים...\r\n\r\nאז אחרי הביקור הרביעי (נדמה לי) בשרותים, אני כבר לא חוזרת למיטה, אלא מתחילה בצעידות מהירות בסלון החשוך, הלוך חזור. (מה שקוראים באנגלית pacing). \r\nעברנו חודש וחצי קודם דירה, והדירה הזו יותר קטנה מהקודמת, אבל אני מנצלת את ה-7 מטרים בין דלת הכניסה לבין אזור השירותים כדי לצעוד.... סקיפי (החתול שלנו) שרוע על הספה בסלון.\r\nכשהוא קולט שיצאתי לסלון, הוא מזדקף לישיבה: מה לכל הרוחות אמא עושה באמצע הלילה??? \r\n\r\nאני עושה פייסינג אבל עדיין שקטה, למרות שכבר מתחיל ממש לכאוב לי. רק לא להעיר את בעלי, מסכן, שישן. (יותר מאוחר בעלי יעיר בציניות, ולא ישכח לי את זה עד יום מותי: החתול ליווה אותה במהלך הצירים, במקום בעלה...)\r\n\r\nמחשבות: מה השעה? מסתכלת על שעון הקיר: רבע לשש. נו, שיהיה כבר שש ועשרה, שהוא יקום ויתחיל להתארגן... זה עשרים דקות עד לקפלן. \r\nאני צועדת כדי "לברוח" מהכאב. איך לכל הרוחות אני אעשה את זה בנסיעה באוטו????\r\nאחד הצירים כל כך כואב, שאני כורעת לישיבת צפרדע ומתחילה להתנועע, ולגנוח. אחר כך כבר מדליקה את האור. \r\n\r\nסקיפי מסתכל ולא מבין מה קורה פה. \r\nבציר הבא כבר לא אכפת לי שבעלי יתעורר, שכל יבנה תשמע – אני מתחילה לצעוק, ואז עוד פעם לשירותים. ואז מהצעקות, מותשת, מתנשפת ונופלת על השטיחון ברצפה. \r\n\r\nמהצעקה בעלי התעורר סוף סוף, ונכנס לאמבטיה על סף התקף לב , רואה אותי על הרצפה – מה קרה???\r\nנראה לי ש"במבה" רוצה לצאת, אני עונה בלחישה.\r\n\r\nהוא עוזר לי לקום וחוזרים לסלון. אני מתיישבת על הספה. ושוב ציר, ואני נמרחת על הספה וגולשת לרצפה מהכאב. ואז שוב לשירותים. \r\n\r\nמהשירותים בינתיים אני שומעת אותו בטלפון: "אשתי יולדת". למי לעזאזל הוא מספר שאני יולדת בשעה כזו, את מי זה מעניין? (הוא התקשר למד"א, כמובן...) ואז שקט. הוא עדיין בטלפון. \r\n\r\nאני מסתכלת על המגן תחתון: הפרשה טיפה צמיגית וטיפות דם: הפקק הרירי השתחרר. סימן שהלידה קרובה ובאמת צריך כבר להתארגן לנסיעה לקפלן. \r\n\r\nצועקת לבעלי – הפקק הרירי השתחרר!! (מסתבר שהוא דיווח על זה למוקדנית של מד"א באותו רגע). קמה מהשירותים, חוזרת לסלון. \r\n\r\nואחרי עוד רגע (בעלי אומר שזה לקח פחות מעשר שניות, אני לא ממש ספרתי...), אני ממש, אבל מ- מ- ש חייבת לחרבן. לעזאזל, למה? עוד לא עברו 12 שעות מארוחת הערב...\r\nאם אני לא טסה ע-כ-ש-י-ו לשירותים, באלוהים שאני מחרבנת במכנסיים, כאן בסלון.... \r\nבעלי יעיר אחר כך שבחצי שנה האחרונה (או שזה היה "אף פעם"???) הוא לא ראה אותי רצה כל כך מהר לשירותים.... \r\n\r\nמורידה מהר את המכנסיים, רק שלא יצא לי במכנסיים בטעות.... שיט, יש לי עצירות פתאום. כל ההריון היה בסדר, לא הייתה טיפטיפונת עצירות (למרות הברזל שלקחתי), מה קרה עכשיו? \r\n\r\nאז צריך ללחוץ חזק כדי שיצא. לוחצת. אני לא זוכרת שכאב לי בשלב הזה. אני כן זוכרת שחשבתי- הנה הטחורים חוזרים (יש לי רוב חיי הבוגרים טחורים קטנים לצערי. זה משהו שאני רגילה אליו). \r\n\r\nאני כן זוכרת, שאחרי כמה שניות של לחיצות, פתאום אני קולטת ראש קטן מלא שערות שחורות מבצבץ לו בין הרגליים שלי...... אני עדיין על האסלה.\r\n"הראש כבר יוצא!!!!" אני צועקת לבעלי בהיסטריה מהשירותים. בעלי מגיע בריצה מהסלון. \r\n\r\n"תרדי מהר מהאסלה!" הוא נוזף בי. "בואי תשכבי על השטיח". \r\n"אין מצב שאני שוכבת!!" (קראתי במשך כל ההריון שהתנוחה הכי גרועה ללידה זו שכיבה על הגב. הכי טוב במצב מאונך) אני מודיעה לו אבל מצייתת להוראה לרדת מהאסלה, וכורעת על השטיח. \r\n\r\nהדבר הבא שקורה זה שכל שאר הגוף פתאום נושר לו מתוכי על השטיחון. בובה קטנה, בן אדם מיניאטורי – ידיים, רגליים, גוף קטנטן. שוכבת לה שקטה על השטיחון. עדיין מחוברת אליי בחבל הטבור.\r\n\r\nאני מתיישבת מותשת על השטיחון, ועוזרת לבעלי להתיר את החבל שכרוך סביב צווארה של התינוקת. ואז אני שומעת ברמקול של הפלאפון שלו: "תעטפו אותה במגבת, שיהיה לה חם, האמבולנס כבר מגיע".\r\n\r\nבעלי עוטף אותה במגבת (נדמה לי מגבת ידיים שהייתה תלויה שם), ושם אותה בידיים שלי.\r\nבובה קטנה. בן אדם מיניאטורי עטוף במגבת, בידיים שלי. חבל הטבור עדיין מחבר בינינו, פועם, חם, מתקרר לאט לאט, על הירך העירומה שלי. הוא יותר עבה ממה שחשבתי. יש שם לפחות סנטימטר. הוא כחול כזה. בובה שרק ראשה מציץ מתוך המגבת מסתכלת עליי. זוג עיניים אפורות כהות: \r\n\r\n"מי את?" הן שואלות. "היי, אני אמא שלך," אני עונה.\r\nבעלי מסתכל על שתינו: "נו," הוא שואל, אז איך את רוצה לקרוא לה?" (הסכמנו בזמן ההריון שהשמות הרלוונטיים הם אופיר, אחר כך סהר, ואחר לילך אם שני הראשונים לא ימצאו חן בעיניה. כשתצא נחליט).\r\n\r\nהנה היא בחוץ, בידים שלי. אבל הראש שלי ריק. ברירת המחדל הייתה אופיר. אז אופיר היא תישאר. "אופיר" אני אומרת. \r\n\r\nאני יושבת על הרצפה עם אופיר בידיים שלי, ופתאום נכנס לחדר האמבטיה בחור לבוש במדי פרמדיק. \r\n"איך קוראים לך?" הוא שואל. אני עונה.\r\nהוא כורע מולי, ואומר, אני אחתוך עכשיו את חבל הטבור. \r\nהוא שם מלקחיים קטנות מפלסטיק על החבל "רגע", אני אומרת, "רציתי שבעלי יעשה את זה", וקוראת לו. \r\nהוא עומד בכניסה לאמבטיה. "לא", הוא אומר "אני מעדיף שהוא יעשה את זה,". "טוב", אני עונה "בפעם הבאה". \r\nהפרמדיק אומר לי " תחזיקי פה ותמתחי. זה לא כואב לה, אל תדאגי" הוא אומר. \r\nאני מחזיקה ביד שמאל את חבל הטבור של הבת שלי, שעדיין מחובר אליי. מותחת אותו. הפרמדיק חותך. ואז הוא לוקח לי אותה, עדיין עטופה כמו זחל של פרפר, והם הולכים (לחדר השינה שלנו, מסתבר לי אחר כך, לבדוק אותה בפעם הראשונה ולנקות אותה קצת). \r\n\r\nלקחו לי את הבת שלי!! אני זועקת בתוכי. אבל מפחדת לקום. ואז הפרמדיק השני עוזר לי לקום על רגליי, ואומר לי לשבת על האלונקה שמוצבת מול האמבטיה. \r\n\r\nקמה, ומתיישבת שם. נשכבת. "קר לי", אני אומרת, מתחילה לרעוד. הסלון מחומם. הם שמים עליי שמיכה ועוד מגבת, ומחברים עירוי (אוף, לא רציתי), והאלונקה מתחילה לנסוע החוצה מהדירה. \r\n\r\n"איפה היא?" אני נזעקת. אחד הפרמדיקים עונה שהשני לקח אותה \r\nוהיא בסדר. דנים עם בעלי איך לנסוע לביה"ח. אני רוצה שהוא יבוא איתי. הוא שואל אותי מה לארגן בתיק. \r\n\r\nהדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה הכדורים שלי, כי ברור לי שעכשיו אני נשארת בביה"ח ליומיים, ואני צריכה את הכדורים (הורמונים).\r\n \r\nמוכנסת לאמבולנס (פעם ראשונה שלי באמבולנס...), שוכבת שם כמה דקות עד שהם גומרים להתארגן, בינתיים בעלי נכנס והפרמדיק מתיישב למראשותיי, עם אופיר בזרועותיו. \r\n\r\n"תראי את הבת שלך", הוא אומר לי. אני מנסה להסתכל למעלה אבל קשה לי. \r\nאחרי כמה דקות אנחנו בחדר לידה. הוא נסע עם הצופר.... הפרמדיק נותן את אופיר למיילדת, בודקת אותה, שוקלת אותה (2.420 ק"ג, בובה מיניאטורית)..., מחזירה לי אותה לכמה דקות, ואז לוקחת אותה לתינוקייה לחמם אותה (שוב לקחו לי את הבת שלי!!!). \r\n\r\nואז מתפנה אליי – השלייה עוד לא יצאה. לוחצת קצת על הבטן שלי, מושכת קצת, ואז הכל יוצא אל הקערית שהיא שמה מתחת לטוסיק שלי.\r\n\r\nוזהו.

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/sipur/70/326-סיפור-הלידה-של-אופיר'>סיפור הלידה של אופיר</a>

סגור לתגובות


אין תגובות
נורית שנקר סטודיו לצילום (נורית שנקר)
נורית שנקר סטודיו לצילום
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית