תיקון חווית הלידה

לפני 5 חודשים חוויתי לידה שקטה. ההריון היה תקין לאורך כל הדרך....
וביום ה - 40+ 4 ימים - נר ראשון של חנוכה זה קרה.... לא הרגשתי תנועות של העובר ופניתי מייד לבית החולים איכילוב להיבדק ושם נפלו עליי השמיים...
כאב קשה מנשוא... אבל כעבור זמן מה... התאשתתי על עצמי וקיבלתי אחריות\ יש לי 2 בנים בבית ובעל שחייבים שאני אהיה חזקה עבורם אחרת הכל יטמוטט לי.
ובחרתי להמשיך הלאה...
רק שהפחד להיכנס להריון מאיים וטופס מקום.
החששות של איך לעבור את ההריון והפעם לחזור עם ידיים מלאות נראה כ"כ רחוק.

אשמח לעזור לכל מי שתחפוץ בשיתוף החוויה הקשה.

ושכולן תחזורנה עם ידיים מלאות הבייתה. אמן.

שלכן,

רונית

היי רונית אני עברתי לידה שקטה לפני חודש וחצי אני בת 41 ובשבוע 38 לא הרגשתי את העובר הלכתי לבית החולים ושם קיבלתי את הבשורה המרה שהלב לא פועם, בהתחלה הייתי המומה לא האמנתי למה שאני שומעת, עוד יותר עצוב היה שהתקשרתי לקרובים שלי החברים או המשפחה הקרובה וישר הם צעקו מזל טוב ומצאתי את עצמי מנחמת את אותם "מברכים" ששמעו את הבשורה הקשה.
תודה לאל יש לי 3 ילדים בבית ובעל שצריכים אותי אנחנו בעצם הנשים מחזיקות את הבית ואם לא אנחנו הבית יכול בקלות ליפול, כן בחרתי בחיים אומנם קשה לי והכי הזוי זה להיות בחופשת לידה שאין לך תינוק וכל יום אני מתלבשת והולכת לאיזה מקום בקיצור מוצאת לאן ללכת.
אישה דתיה שמעה את הסיפור שלי ואמרה לי שהעובר הזה היה צריך לעבור תיקון של 9 חודשים והיתה לי את הזכות ל"סחוב" אותו 9 חודשים שהוא צדיק והיה צריך את פרק הזמן הזה כדי לעשות "תיקון" ובאמת שהמילים האלו חיזקו אותי.

אני בת 25 ולפני 3 חודשים עברתי לידה שקטה בחודש שביעי, לא הרגשתי תנועות עובר והתברר שהלב הפסיק לפעום. זהו הריון ראשון ואין לי עוד ילדים חיכיתי לו כל כך וכל החיים שלי תוכננו בשבילו ובסוף זה קרה הרגשתי שזה סוף העולם ועדיין מרגישה.. הכי כואב שלא היתה סיבה במקרה הזה ואני מרגישה כעס עצום ובאותה מידה מקבלת שהכל מלמעלה.. קשה לי להמשיך בחיים כרגיל ואני יודעת שמה שיחזק אותי זה הריון נוסף ועם זה אני גם כל כך מפחדת.. עד היום חשבתי שהריון ולידה זה דבר ברור מאליו והייתי כל כך תמימה עד שחוויתי את הדבר הנורא ועכשיו אני מלאת פחדים מההריון הבא ולא יודעת איך אני ישרוד 9 חודשים שכל יום יהיה קריטי מבחינתי.. אני מקווה להיקלט כבר ומתעצבת כל מחזור מחדש :-( חייבת את המילה הטובה מכן.. אין מי שבאמת יבין מה עובר עליי..
התעצבתי לשמוע על המקרים שלכן מאחלת לכן את הטוב שאני מאחלת לעצמי

מכירה אישית אישה שהייתה לה לידה שקטה, וכבר היו לה בן ובת גדולים מנישואים ראשונים..כמה חודשים אחרי הלידה נכנסה שוב להריון וילדה בן מקסים!

אישה יקרה.
לידה שקטה היא אחת מההתמודדויות הקשות אותה עוברת המשפחה, ובעיקר האישה. (בכל זאת זה קורה בתןך גופה).
כמו שציינת,עולות כל כך הרבה תחושות קשות, זה מתחיל בהפתעה גמורה,
ממשיך בחוסר אמון למה שקרה, עובר לכעס ואח'כ לעצב ופחד.
המעבר הוא דרמטי, מציפייה אדירה לאירוע משמח, ותינוק מתוק שמגשים את הפנטזיות שלנו, להתנפצות אל חלל ריק שלא ציפית לו כלל., תוכניות משתנות, האשמות עולות, מתחילות לעלות שאלות על תקינות הגוף והבריאות. (אולי הגוף בוגד בי.. אולי עשיתי משהו לא נכון... אולי זה בגללי... אולי זה בגללו... אולי הרופא לא שם לב....ואז הפחד מהעתיד הלא ברור.. מה יהיה, מה יקרה..הבטחון מתערער...
זהו בהחלט תהליך של אובדן בלתי צפוי. דומה בתחושותיו לאבל.
כל התחושות שהעלית : "סוף העולם" כעס עצום, כאב ציפייה אכזבה, עצב,
כל אלה, לגיטימיים אנושיים ואמיתיים .קודם כל תכבדי אותם כי הם מכבדים אותך בנוכחותם. מותר לך לחלוטין להיות בתוך כל בליל הבלבול והעצב הזה, תני לזה זמן. לפעמים יש נטייה למהר להיכנס להריון נוסף כדי "לפצות" על האובדן, אני חושבת שנדרש זמן עיכול והפנמה למה שקרה, זמן עיבוד ורגיעה, קבלה ופרידה, ואז התחזקות והתחדשות. כמו בטבע. כמו בעונות השנה. לפני הלבלוב תמיד יבוא סתיו, נשירה, המתנה, חורף,התכנסות, אגירת כוחות, אגירת מי גשם התחזקות, ,ואביב. שמש ולבלוב.

לצערינו לא תמיד ניתן למנוע מצבים אלה, ולא תמיד יודעים מה היתה הסיבה למצב הזה. אבל אני יכולה לשמח אותך בזה שאני מכירה הרבה מאד לידות טובות ומוצלחות אחרי אירוע של איבוד הריון.
לקראת הריון נוסף הייתי ממליצה על כמה פגישות טיפוליות מחזקות.אם בטיפולים אלטרנטיביים,(שיאצו, רפלקסולוגיה,עיסוי ודמיון מודרך) או/ו שיחות עם מומחים בטיפולי טראומות בהריון ולידה.
אני מחבקת אותך ונשים נוספות שעברו אירוע קשה דומה. מאחלת לך דרך מצמיחה ומעצימה בהמשך.

תודה רבה על התגובה הכל כך מחזקת, קשה לי לא ״להיות בלחץ״ להריון נוסף אבל כנראה שבאמת צריך להרפות

גיסתי אמורה לעבור ליד שקטה בעוד יומיים. רציתי לקבל ייעוץ /עזרה לגבי מה שצריך להגיד לאחים שמחכים בבית לאח החדש שאמור היה לבוא הביתה....

עברתי לידה שקטה לפני 25 יום, הייתי בשבוע 38 ופשוט לא הרגשתי תנועות, נגשתי למיון יולדות והתברר לי שהתינוקת כבר לא בחיים, לא הבנתי ועדיין לא מבינה איך זה קרה. אין שום הסבר למה שקרה לי אני כאובה ומתגעגעת,ורק עכשיו באמת מבינה את המשמעות לצאת בידיים מלאות,מה שמחזק אותי זו העובדה שזכיתי לראות לחבק ולנשק את התינוקת שלי ואני מבקשת מכל מי שעוברת את זה לצערי לא לפחד ולא לוותר על הרגע. זו סגירת מעגל שכל אמא חייבת לעבור. החיים ממשיכים ורק האמונה מחזקת והמחשבה שהתינוקות האלו במקום טוב. מתפללת שבשנה הבאה אני וכל מי שעברה לידה שקטה תצא בידיים מלאות

שוב כאב ושוב עצב, ובעיקר, השקט הגדול שמלווה תהליך כל כך מטלטל .וזאת לעומת ציפייה גדולה לשמוע בכי תינוק, וצחוק של הורים מאושרים..
קשה מאד להישאר במקום של חוסר הבנה מה קרה ולמה קרה, ההפתעה נוחתת ואין תשובות, חוסר האונים הוא גדול. אני מאד מכבדת אותך שיכולת לראות ולחבק את התינוקת שלך, זה לא תמיד קל ופשוט, וכל זוג מגיב אחרת לאופצייה הזאת,
אמונתך חזקה, שמרי עליה, שמרי על רוחך החזקה, הלוואי אמן נשמע בשורות טובות בשנה הבאה.

שבוע 34+4 והיה מתוכנן לי ניתוח לעוד שבועיים.
ספרתי כל רגע ופתאום הכל נעצר.
לא הרגשתי תנועות כשקמתי בבוקר והלכתי למרפאה להיבדק. לא האמנתי לרגע הזה שבו האחות לא מצאה דופק במוניטור וביקשה שאמתין רגע לרופאת נשים. בלב שלי החרדה עלתה עד שכמעט ולא נשמתי. כשנכנסתי לרופאה והיא התחילה בבדיקת האולטרסאונד ישר שאלתי אם הכל בסדר, והיא אמרה לי "לא". "אני ממש מצטערת, אבל אני לא רואה דופק". זהו מהרגע הזה התמוטט העולם שלי. ראיתי שחור וברחתי מהמרפאה. ישר שלחתי לבעלי הודעה שאין דופק והוא מיד הגיע. משם לבית חולים תל השומר, הכל עבר כמו סיוט, הנסיעה, הכניסה לשם, ההליכה אל הקבלה. כל זה התנהל כאילו מעליי, אני לא באמת נוכחת. הגוף שלי הלך, אבל אני עצמי לא הייתי שם.
בחרתי ללדת בניתוח עם הרדמה כללית,מלא יכולתי לסבול את המחשבה שארגיש משהו מהלידה ולא יהיה לי כלום בסוף. שמעתי נשים לידי שסבלו מצירים ומכאבים ובראש שלי צרחתי לעצמי שהייתי מוכנה לעבור שבעה מדורי גהינום של לידה, אבל לצאת ממנה עם התינוקת שלי. רציתי להיעלם, להיגמר, לא להרגיש כלום.
אחרי הניתוח לא האמנתי עדיין שהכל נגמר ושאין לי תינוקת. לא יכולתי להאמין. בחרתי לא לראות אותה, כי לא הייתי יכולה לסבול עוד התקשרות. לא היו לי כוחות אם הייתי רואה אותה. הסבל והצער היו מכריעים אותי סופית.
אני ארבעה ימים אחרי, כואבת מאוד מהניתוח, חזרתי הביתה ואני לא יודעת איך ממשיכים. בעלי האהוב והיקר וארבעת הילדים שלי הם היחידים שמחזיקים אותי.