הרהורים על הריון, הורות וילדים
הרהורים על הריון, הורות וילדים
אילת פרייס גבעוני

הטכנולוגיה והרפואה מאפשרים לייצר ילד מושלם, להחליט מי יוולד ומי לא. האם נעשה זאת?

"העול הכבד ביותר הוא... גם הגשמת החיים המלאה ביותר" אומר קונדרה בספרו, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". ללא ספק, עבור רבים, הבאת ילד לעולם, אף שהיא נושאת בחובה עול כבד, הרי שהיא אחת מהחוויות הממלאות והמגשימות בחייהם. העול ותחושת ההגשמה מתחילים כמעט בו זמנית כשהרחם מתחיל להתמלא בעובר המתפתח. השכל מתחיל לחשוש מסיכונים וסכנות אפשריים. סיכונים הקשורים לא רק להריון עצמו, אלא ככל הנראה בעיקר לסיכונים הקשורים ברווחתו של הילד הצפוי להגיע לעולם. עם גילוי ההריון, רבים ממתינים בנשימה עצורה לצפייה הראשונה בדופק העובר, ומשם הלאה, בכל שלב של ההריון ישנן בדיקות וסקירות המעידות על מצבו הנוכחי של העובר, כמו גם סימנים לבעיות עתידיות או העדרן.

בעוד הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, קיימות יותר ויותר בדיקות הזמינות (לפחות בעולם המערבי) לאלה המעוניינים לבצען. בדיקות אלה כוללות מגוון מבדקים, המאפשרים להורים העתידיים לקבל מידע ויזואלי, באמצעות אולטרה סאונד לגבי התקדמות ילדם העתידי, במונחים של גודל, אברי גוף ואינדיקטורים אחרים. ניתן גם ללמוד על הסיכונים למגוון מחלות גנטיות דרך בדיקות דם לשני ההורים וביצוע הערכה על פי התמונה הגנטית של ההורים. בדיקות ואינדיקציות נוספות כוללות אינדיקציות ספציפיות בעובר (דרך בדיקות כמו אולטרה סאונד, מי שפיר, סיסי שליה) לבחינת סוגים שונים של פגיעות ומחלות - פיזיות ושכליות. מכל מקום, קיומן של הבדיקות והאפשרות לסיום הריון בעקבות בדיקה זו או אחרת, מעלות שאלות מוסריות קשות מאוד עמן צריכים להתמודד ההורים העתידיים, כמו גם רופאים, יועצים, חוקרים ומטפלים.

אז יש טכנולוגיה, יש בדיקות ויש אפשרות "לייצר" ילד "מושלם" - אז למה לא בעצם? ברור כמובן, שהדילמה גלומה כבר בעצם ניסוח השאלה. הרי לא באמת נרצה להתייחס להריון כאל "פס ייצור", ו"ילד מושלם" - זו בוודאי שאלה של השקפה - מה הקריטריון ל"ילד מושלם", מי באמת רוצה "ילד מושלם", האם אנחנו מתייחסים לתכונות פיזיות, שכליות, רגשיות - ואם נרכך את ההגדרה ל"ילד האידאלי" - אז בוודאי שההגדרה מתעמעמת ומשתנה עוד ממקום למקום, מתרבות לתרבות ומזוג לזוג, ולמעשה ניתן לראות שאין באמת הגדרה מדעית, טכנולוגית חד משמעית, ספציפית לילד האידאלי או ה"מושלם" -  הורים רבים לילדים בעלי מגבלות, יאמרו שזו בעצם המתנה הכי גדולה שהם קיבלו בחייהם, ושאלוהים (לאלו המאמינים) לא היה נותן להם את הילד הזה, אם לא היו יכולים להתמודד עמו. וכולנו יודעים, החל מאלה המבצעים את כ-ל הבדיקות האפשריות וכלה באלה שאינם מבצעים אף בדיקה כי "הכל בידי שמיים" - כי אין, לפחות נכון לעכשיו, וכנראה גם לא יהיה בעתיד הקרוב, אף אחד שיכול להבטיח שגם אם נעשה את כל הבדיקות והסינונים האפשריים, בסופו של דבר יצא לנו ילד "תקין" כמו שציפינו.

הרהור בסוגיה הזו מעלה שאלות רבות נוספות, ויהיה זה יומרני לנסות לתת תשובה חד משמעית לאיזו מן השאלות הללו. איני מאמינה שניתן לתת תשובה אחת, חד משמעית לאיזו מן השאלות, והתשובה צריכה להנתן על בסיס אישי, בהתאם למערכת הערכים האישית של כל אדם. כמובן, כשנושאים רלוונטיים נידונים על ידי המדינה, למדינה אין את הפריבילגיה של השארת "נושאים פתוחים" ועל המדינה לקחת החלטות ברורות בנוגע לתמיכה הרפואית, כלכלית ומשפטית הניתנת לכל מקרה. כאן אני מנסה להעלות למודעות את הסוגיות הקשורות ואת ההיבטים המוסריים שלהן, מתוך ההסתכלות האישית שלי, תוך השאלה ממודל ה"צמצום" [באופן מאוד מינימלי וכמעט שטחי - איני מתיימרת להיות מומחית לאיזשהו חלק מן הקבלה] - מונח מן הקבלה, בעל מקורות קדומים ביותר, אשר פותח ע"י האר"י (ר' יצחק לוריא) ומתייחס לתפיסה היהודית בנוגע לאלוהים, לבריאה ולמקומו של האדם מול יצירת האל.  

איני מנסה כאן לתת פתרון או תשובה, אלא רק להעלות למודעות שאלות שחשוב בעיניי לתת עליהן את הדעת ולשקול אותן, וזאת מבלי לכוון לתשובה זו או אחרת, כי אין באמת תשובה אחת נכונה או צודקת.

בבסיסו של מודל הצמצום עומדת התפיסה:

 

 כי צד אחד צריך לוותר על כוח המצוי בידיו כדי לפנות מקום לאחר ולאפשר לו לגדול.

ומתוך התפיסה הזו, עולות השאלות, הנראות כמעט ברורות מאליהן - מי הצד שבידיו הכוח ומי מוותר כדי לפנות מקום לאחר? בהריון, לידה והורות קיימים "כוחות" רבים המשתתפים בתהליך:

אלוהים (או הטבע) בעצם נותן לנו את הכוח להחליט להביא ילדים לעולם ולעשות זאת על פי שיקול דעתנו - וכאן בעצם אלוהים מוותר על הבריאה ונותן לנו, בני האדם, מעט מן הכוח הזה ולמעשה נותן לנו את הכוח הרב ביותר שיש לנו בעולם הזה - להביא ילדים, ליצור חיים.

ואנו כהורים בפוטנציה, כשניתן לנו הכוח הזה האם אנו מוכנים לוותר על חלק ממנו? האם נאפשר לאחר לתפוס את המקום ולגדול, תוך לקיחת צעד אחורה. ומה המשמעות של לקיחת צעד אחורה? האם לאפשר לילד "לא מושלם" להוולד יש בה משום ויתור על הכוח שלנו? או אולי זה שימוש לא נכון בכוחנו? אולי אין לנו זכות להביא לעולם ילד שנדון לחיים של סבל על פי תפיסתנו? ברור שלאחר הלידה, ובמהלך כל שנות גידול ילדינו אנו נדרשים כל הזמן להלך בין הטיפות, להשתמש בכוח שניתן לנו בתבונה, לדעת לבחור מתי לוותר על הכח כדי לאפשר לילדינו לגדול ולהתפתח ומתי מחובתנו להשתמש בכח זה, כדי לאפשר להם את אותו הדבר ממש.

ומה עם כוחה של הרפואה? והמדינה? מה תפקידם של כל אלה? האם מותר להם להשתמש בכוחם כדי להחליט מי יוולד ומי לא? ומצד שני, האם זכותם לאפשר לידתם של כאלה שחייהם יהיו מלווים בקשיים. ועל פי התפיסה כי אלוהים למעשה מעניק ילדים בעלי קשיים לאלה שיש להם את הכוחות לגדלם, האם לא מן הראוי לאפשר להם לעשות זאת? ואולי למעשה הילדים ה"לא מושלמים" הללו מסבים הרבה אושר למשפחתם וחייהם אינם בהכרח חיי סבל וקושי? ומהי נקודת האל חזור - שאחריה הכוח כבר לא בידינו להחליט?

לא בכדי רבות השאלות במאמר זה על התשובות, ואין נקוטה בו עמדה ברורה וחד משמעית כלשהיא. הסיבה לכך היא כי אין בעיניי תשובה חד משמעית לשאלות הללו - התשובה תלויה בתרבות, מקום, חברה, משפחה, כוחות, תפיסות ומערכות ערכים של כל אחד ואחת הנאלצים להתמודד עם השאלות הללו.

אין בעיני תשובה נכונה או טובה אחת, ובכל זאת, מדוע למלא את היריעה בכה הרבה מלים מבלי להגיע לאיזו מסקנה או עמדה? מפני שעל פי תפיסתי, די אם הורים בפוטנציה או הורים לעתיד ישקיעו מעט מחשבה בנושא, ישקלו את העניין ויחליטו כל אחד ואחת על פי דרכו ותפיסותיו,  החלטה מודעת, שקולה, הלוקחת בחשבון את כל ההתלבטויות, הפחדים, החששות, התקוות והכוחות שלהם. איני חושבת שיש אדם הרשאי או זכאי להחליט החלטות לגבי ילד עתידי, למעט הוריו - ניתן לייעץ, לסייע ולנסות לכוון לטובת הילד - אולם, מאחר ואין בידינו כלים אמיתיים כדי לקבוע מהי באמת טובת הילד האבסולוטית, וטובתו של כל אחד נבחנת על פי אמות מידה שונות, הרי שנראה כי בסופו של דבר, יש ללכת עם הטבע או האלוהים, ולאפשר לאלו שקיבלו את הכוח להביא ילדים, כלומר, ההורים, להחליט גם האם להביא אותם, מתי ובאיזה אופן.

ועל אף הקושי, בנוגע לעניין אחד, מהותי, אין לי ספק - "ילדים זו שמחה" זו לא רק קלישאה עם מנגינה. עם כל העול, והכובד, והעומס, ההחלטות וההתלבטויות, ילדים זו אכן שמחה, וזו ללא ספק כדבריו של קונדרה - "הגשמת החיים המלאה ביותר". נראה כי כל הורה כמעט (לפחות ישראלי או יהודי) יאמר כי בסופו של יום, ובמיוחד הורים ותיקים, המשפחה מכל סוג שהוא שיצרנו, הילדים שהבאנו לעולם או אימצנו וההמשכיות שלנו, הם הם הדבר המשמעותי ביותר בחיינו, הממלא ביותר, המחייב ועם זאת המעצים מכולם.  רוב ההורים רואים בילדם את כליל השלמות וההצלחה. רובנו, בסופו של דבר, הכי גאים ומסופקים מהמשפחות שיצרנו, מהילדים שהבאנו לעולם וגידלנו. זהו יצר האדם - הרצון להמשכיות, הידיעה כי יש מי שיבוא אחרינו, וימשיך את המסורת, המורשת והערכים שלנו, ואף ישפר וירחיב אותה.

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/turim/29/286-הרהורים-על-הריון-הורות-וילדים'>הרהורים על הריון, הורות וילדים</a>

סגור לתגובות


אין תגובות
רוצים לצפות בסיפור ילדים? [קרא בהרחבה]
איך אומרים מוצקים ביידיש? [קרא בהרחבה]
תיאוריית הטרימסטר הרביעי [קרא בהרחבה]
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
רוצים לצפות בסיפור ילדים? [קרא בהרחבה]