טור אישי על הריון, לידה, תינוקות וילדים. סיפורים על אימהות ועל הורות בכלל, מזווית אישית.

ניתוח קיסרי - תפרו לי ריצ'רץ' בבטן
תינוק על הגב
ג'ינס בגזרת אימא
תזונת תינוקות - איך אומרים מוצקים ביידיש?
מלחמת ההורים בווירוסים
חמש דקות של מצפון רע
ניתוח קיסרי - תפרו לי ריצ'רץ' בבטן
יעל רותם

לידה שמתחילה כלידה טבעית לא תמיד מסתיימת ככזאת. ישנם גורמים בלתי מתוכננים שעלולים להסיט לפתע את מהלך הדברים. כך, מצאתי את עצמי יולדת בניתוח קיסרי. האם זו לידה או לא לידה? עוד לא ביררתי עם עצמי. מה שבטוח, כך או כך, התינוק נולד.

ניתוח קיסרי - תפרו לי ריצ

כל פעם אחרי המקלחת, הצלקת שלי מחייכת אליי במראה. נראה שהיא מנסה להתחבב עליי ולשכנע אותי שהיא לא אויבת. אחרי שירדו כמעט כל הקילוגרמים העודפים אחרי הלידה, הצלקת התמקמה לה במקום מכובד בתחתית הבטן והיא מורגשת גם מתחת לבגדים, קצת מעקצצת, מציקה. מזכירה לי את העבר, את הסיבה לקיומה. פעמיים פתחו לי את הבטן והוציאו לי ממנה את הילדים שלי. פס אופקי דקיק וסביבו סיפור שלם, שהתחיל בהריון ולמעשה עדיין לא נגמר.

 

ניתוח קיסרי - לי זה לא יקרה

בקורס הכנה ללידה, באופטימיות של הריון ראשון, יושבים זוגות זוגות במעגל של נשים עגולות וגברים מחויכים ולא ממש מעכלים את הקשר הפוטנציאלי בין מה שמספרת המדריכה לבין העתיד הוורוד שתכננו לנו. את ההסברים על תזמון צירים ותנוחות להקלת הכאב אנחנו מפנימים מיד ומבטיחים ליישם, אבל בחלק על הסיכונים והסטטיסטיקות המפחידות אנחנו מרשים לעצמנו לנקר קצת. אחרי הכול, הריון הוא שלב מעייף. יש רעלת הריון וסוכרת היריונית, צריך לספור תנועות עובר, ולהקפיד לשתות הרבה. יש צירים מוקדמים או הריון עודף, ואומרים שלפעמים צריך ניתוח קיסרי (cesarean section). טוב, לי כמובן זה לא יקרה.

 

סיפור לידה

לפני קצת יותר משלוש שנים, בשעת לילה הזויה, התחילו לי צירי לידה. לאט לאט הם התגנבו להם אליי, מנסים לטשטש את עצם קיומם, אבל אני בתוך העייפות הצלחתי בהדרגה לעלות על עקבותיהם. הנה הם כאן. מסמנים את תחילתה של הלידה שלי. הם רק מעט כואבים לי ואני מייד מנסה ליישם את החומר הנלמד בקורס ההכנה ללידה. לתרגל נשימות מרגיעות וסיבובי אגן שיעזרו לי ללדת טבעי וקל. לאחר כמה שעות, בעלי ואני מתפנים לבית החולים ושם מסתבר שאני עדיין בשלב הלטאנטי של הלידה, כלומר, עוד ארוכה הדרך. אבל רוחי לא נפלה. איכשהו ידעתי שאצלי זה לא יקרה מהר. חזרנו הביתה לשרוף עוד כמה שעות ובלילה הבא שוב חזרנו לבית החולים. הפעם כבר הייתי רשמית בלידה. הצירים כבר כואבים, והמיילדת מלווה אותי לחדר הלידה בחיבוק, ומבטיחה שעם התמקמותי שם אוכל לקבל את האפידורל המיוחל. אבל אני לא רציתי אפידורל. עוד לא ממש כאב לי, ובכלל, אני עמדתי ללדת טיבעי, כמו החברות.

השעות חולפות להן מהר בחדר לידה. מבדיקה לבדיקה, מכדור לידה אל המיטה, ואל השירותים. קצת עיסוי בכפות הרגליים, קצת מוניטור. מידי פעם נכנסת מיילדת או רופאה לבדוק אותי, והלידה לא נכנסת לתאוצה. נדמה שהפתיחה של צוואר הרחם מתקדמת סנטימטר קדימה ושניים אחורה, אבל זו רק אשלייה. הפתיחה בעצם כמעט לא מתקדמת. אחרי כמעט שלושים שעות של צירים, אני בפתיחה של 4 סנטימטרים בלבד. מנסים לזרז את הלידה על ידי פקיעת שק מי השפיר, ויוצאים משם מים עכורים, מקוניאליים. וזה אומר, שהתינוקת שלי כבר עשתה את היציאה הראשונה שלה בתוך הרחם. פרט לכך שזה לא כל כך סימפטי, זה גם עלול להעיד על מצוקת עובר, ואם מצרפים לזה את רשמי המוניטור  - ירידות בדופק העוברי בזמן כל ציר - מסתמן שהלידה הטבעית שלי משתנה. עכשיו במקום ללדת כמו שתכננתי, אני צריכה להתאים את עצמי ללידה שלי.

משכיבים אותי על המיטה לניטור רציף, וכאבי הצירים קשים יותר. הבטן כבדה ולוחצת ובכל ציר אני מרגישה את העוברית השובבה שלי דוחפת לי עקב אל תוך הצלעות. כיוון שהלידה ממילא כבר לא טבעית, החלטתי לוותר לעצמי ולבקש משכך כאבים. את הבקשה הזאת הצוות מקבל בשמחה יתרה. לא עוברות חמש דקות והמרדים כבר ניצב ליד מיטתי. כבר מרגישים את ההקלה. רק עוד שניים או שלושה צירים מורגשים, ואחריהם תחושה של קלילות, ריחוף, מנוחה. הגוף הכבד, העייף והכואב של ההיריון והלידה נח לו לפתע. או במילה אחת - אפידורל.

תחת השפעת ההרדמה, הזמן נראה אחרת. אני לא יודעת כמה זמן עוד עבר, אבל נראה שהרבה, והלידה עדיין לא מתקדמת. ואז זה קרה. המיילדת הזכירה לראשונה את המילים "ניתוח קיסרי". כל כך לא האמנתי, שחשבתי שהיא אומרת את זה רק כדי להפחיד אותי. אבל אני לא פחדתי בכלל, הרי עדיין ברור שלי זה לא יקרה.

 

ניתוח קיסרי - רגע הלידה

שעה אחרי כן כבר שכבתי בחדר ניתוח, רועדת ובוכה. המומה, חסרת אונים ונטולת שליטה, רעדתי מפחד ומחומרי אילחוש ובכיתי מהלם והתרגשות, שעה שעמלו להוציא אליי את בתי הבכורה. הרופא המרדים משמאלי, בעלי לימיני, וביני לבין בטני מתנוסס לו וילון. אני לא רואה ולא מרגישה את מה שנסתר מאחוריו, ואני גם לא מנסה לדמיין מה קורה שם. לא הרגשתי את רגע היציאה של התינוקת שלי אל אוויר העולם, אבל שנייה אחרי שזה קרה שמעתי את אותו הבכי שמדברים עליו, הבכי הכי מתוק בעולם, ולא האמנתי כמה מאושרים אפשר להיות כך פתאום. בחדר התאוששות כבר הייתי לגמרי באופוריה, האושר מלידת הדבר המקסים ביותר בעולם הציף אותי.

 

אחרי ניתוח קיסרי

הכעס והאכזבה הגיעו רק כמה ימים מאוחר יותר. שאלות כמו למה זה קרה לי והאם ניתן היה למנוע זאת עלו וצפו והטרידו את מנוחתי חודשים רבים. תשובות עוד לא מצאתי, אבל בינתיים הספקתי לתרגל שוב את אותה הסיטואציה ולעבור ניתוח קיסרי נוסף. בפעם השנייה ההפתעה מתונה יותר, אבל התחושות הקשות נערמות מעל אלה שנותרו מהניתוח הקודם, ויחדיו הן יוצרות תל מכובד של מרירות והאשמות. את ההאשמות אי אפשר להפריך או להוכיח, והנאשמים ממילא לא בסביבה. אבל המרירות היא בפנים ועליי מוטלת המשימה לשטוף אותה החוצה משם.

לקריאת טיפים מניסיונן של אימהות אחרות, אפשר להיכנס לטיפים בנושא תינוקות.

לעדכונים, הפתעות ופרסים, חפשו אותנו בפייסבוק

אהבתם את הכתבה? תרצו לקשר אליה מאתרכם? הוסיפו את הקוד הבא:

<a href='https://www.karusela.co.il/posts/turim/10/112-ניתוח-קיסרי-תפרו-לי-ריצ-רץבבטן'>ניתוח קיסרי - תפרו לי ריצ'רץ' בבטן</a>

סגור לתגובות


אין תגובות
טמטמת הריון? מה זה? [קרא בהרחבה]
את פורום הריון ולידה של קרוסלה כבר היכרת? [קרא בהרחבה]
הכנת הילד הראשון לקראת הולדתו של השני - סיפור אישי [קרא בהרחבה]
יניב שמן צלם הריון (יניב שמן)
יניב שמן צלם הריון
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית (מזי לבל לרנר)
מזי לבל לרנר צלמת אומנותית
טמטמת הריון? מה זה? [קרא בהרחבה]