ילד שני - איך אני עושה לה את זה

ילד שני - איך אני עושה לה את זה

ציפי זינגר

לאחר שמלאו לשיר הקטנה שנה וחצי, נכנסנו להריון שני. עכשיו היה מוטל עלינו להכין אותה לקראת אחיה שיוולד בקרוב.

מהרגע הראשון ששיר שלנו נולדה, ידענו שנרצה עוד אחד די מהר (לא בטווח השנה הראשונה). לא היה לנו קל בהתחלה ואישית, אף הייתי די בהלם על התהפכות חיי מן הקצה אל הקצה, אבל בכל זאת החלטנו די מהר שכאשר היא תגיע לגיל שנה וחצי נתחיל שוב לנסות.

הרעיון שעמד מאחורי ההחלטה הדי פזיזה אך מחושבת הזו, היה שלא תגדל לבד - גם כדי שלא תתרגל להיות הנסיכה היחידה וגם כדי שלא יהיה לה משעמם. אמנם שיר גדלה מאז ומעולם גם עם כלבתנו האהובה (וזה סיפור לפעם אחרת), אך אין זה אותו הדבר, שכן תשומת הלב אינה משתווה לעוד ילד במשפחה...

ואכן, כך היה, כאשר מלאו לשיר שנה וחצי, לשמחתנו, הנסיון צלח ונכנסנו להריון שני. או אז החלה ה"אמא הפולניה" שבי לנקר ולהתעורר ביתר שאת ולצד השמחה האינסופית על ההריון שצלח ויצא לדרכו, צצו להן גם מחשבות קצת פחות מעודדות, בנוסח: "מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?", "איך אנחנו עושים לה את זה?", "היא עוד תינוקת וכבר אנו גוזלים ממנה את תשומת הלב..." ועוד כהנה וכהנה מחשבות משביתות שמחה, אשר גרמו לי במובן מסויים, להתחרט, רחמנא ליצלן, על המעשה הנמהר הזה, ולהתנדנד בין רגשות מעורבים משך רוב תקופת ההריון, שהיה פיזית כמעט בלתי מורגש. (דבר שלא ידעתי אולי להעריך בזמנו מול העיסוקים הפסיכולוגיים הבלתי נגמרים...).

בניסיון נואש כמעט לנחם עצמנו וללמוד להנות מהסיטואציה, יצא לנו להתייעץ עם לא מעט הורים מהגן שבו שיר נמצאת, אשר עשו מעשה "נפשע" דומה והביאו לעולם ילד שני בהפרש לא פחות מצומצם מאצלנו. חלקם נתנו טיפים מעשיים, פיזיים ופסיכולוגיים כאחד, על איך בכל זאת לא לגרום לילד "הגדול" להדחק מעט הצידה לכשייוולד אחיו (או אחיה, לצורך העניין). היה אף אב אחד שהגדיל לעשות ופיתח תיאוריה שלמה על "תלוי איך אתה חושב שהילד ייקבל את זה: האם אתה יוצא מנקודת הנחה כי האח החדש יהווה עבור הבכור סוג של נטל, או האם סוג של מתנה...", אשר היה בה שמץ של אמת, אך איפשהו בין ההסברים הפלספניים איבדתי כל קשב...

כך התבשלנו לנו בחודשי ההיריון הראשונים והחלטנו לבסוף לזרום עם השינוי ולא להראות לה עד כמה אנו מתחבטים ברגשותינו על מנת לא להעביר לה את ההרגשה הלא נעימה וחסרת הביטחון הזו.

כאשר ביטני הלכה ותפחה, שיתפנו את שיר בפרטים שהיא יכלה להכיל כילדה בת פחות משנתיים, כגון העובדה שבטני תפוחה כי גדל בה אחיה התינוק ושעוד מעט הוא יגדל וכבר לא יהיה לו מקום והוא בוודאי ירצה לצאת ולפגוש אותה... וכאשר התקרבה שעת השין הכנו אותה לתרחיש שבו אחיה ירצה לצאת לאויר העולם ואז אבא ואמא יסעו לבית היולדות כדי לעזור לו לצאת וסבא וסבתא יישארו איתה ועם דבשי (הכלבה, כמובן). אז נכון שזה לא דבר שהיא יכלה להכיל במלואו, אבל, כאשר התרחיש אכן התקיים, היא לא הופתעה...

לאחר הלידה, שיר מעט החרימה אותי, למשך כמה ימים ועד כמה שזה כאב לי זה היה די מובן - גם היא הייתה די בהלם ולקח גם לה מעט זמן לעכל את השינוי, אבל כאשר חזרנו הביתה היא נצמדה אליי ואל אחיה, הדביקה לו כינוי ומאז השאר היסטוריה... אמנם  לא אשלה אתכם, השנה הראשונה אינה קלה בכלל, ויש סצינות של קנאה מול חוסר האונים שלנו כהורים... אבל בדיעבד, הצעד הזה היה שווה הכל. כיום שיר בת שלוש וחצי ובני ירין כבר בן שנה ורבע והם בלתי נפרדים זה מזו...

את השלישי, מן הסתם, אנו מכננים בהפרש קצת יותר שפוי...