סיפור הלידה של אחיה הראל המתוק!

סיפור הלידה של אחיה הראל המתוק!

אפרת

או: איך הגחתי לאויר העולם!

אחרי 35 שבועות ושלושה ימים בבטן של אמא, כבר התחיל להיות לי קצת צפוף... כבר שקלתי כמעט שתיים וחצי קילו והתחלתי לשקול ברצינות את האפשרות לצאת אל העולם הגדול. מה אני אגיד, פשוט הרגשתי מוכן! אז ביום שלישי, יד' כסלו, ה-01/12, בשעה 3:00 לפנות בוקר הודעתי למערכות בגוף של אמא שאני אפוי מספיק ומוכן לצאת לדרך. אמא התעוררה והתחיל קצת לכאוב לה מהצירים, אבל היא ממש לא היתה בטוחה שזה אמיתי (נראה לי שזה בגלל ששיגעתי אותה חודשיים עם צירים מדומים, מה? רציתי מסאג'!). היא העירה את אבא, שהיה מאד מאד עייף...

הוא הביא לה חצי כוס יין (שהיא כמעט הקיאה מרוב שהיא שונאת יין...) וחזר לישון. גם אמא ניסתה לישון, אבל לא ממש הצליחה, בכל זאת אני הייתי בתוכה ולא נתתי לה לשכוח שאני רוצה לצאת החוצה. בשעה 4:45 ההורים שלי סוף סוף הפנימו שאני רוצה לצאת, ומעדיף לא לעשות את זה בדרך העקלקלה מעתניאל לי-ם עם מיילד חבוש כאפייה, ויצאו לדרך. בדרך אמא צעקה בקול נמוך בכל ציר, ואבא השתגע שהוא לא יכול לעזור לה... אני מצידי השתדלתי לזוז בין לבין כדי להרגיע אותה שאני בסדר. בסביבות 5:30 הגענו לירושלים לבית של הדולה שלנו, שירה (סיכמנו איתה מראש שנבוא להעביר אצלה את הצירים הראשונים).

הצירים כבר היו כל חמש דקות, אבל לא ממש סדירים. שירה המקסימה הכינה לאמא ואבא ארוחת בוקר ויחד עם אבא, הם עשו לאמא מסאג'ים כל פעם שהיה ציר (ככה שנינו קיבלנו מסאג' ביחד ). אבל לאמא זה כל כך כאב... שבשלב מסוים שמעתי אותה צועקת "די! אני לא יכולה יותר!". בשלב הזה כבר היה 9:30 בערך בבוקר ונסענו לבית החולים הדסה עין כרם. קיבלה אותנו שם אחות חמודה שהודיעה שאמא בפתיחה 3 ואפשר להכנס לחדר לידה. אמא הייתה קצת מאוכזבת, היא חשבה שתהיה פתיחה יותר משמעותית, אבל לא נורא. אמא מיד ביקשה אפידורל, רחמתי עליה, נורא נורא כאב לה... מרדימה חמודה הזריקה לה את האפידורל ואז הכאבים התעמעמו ושכחו לאט לאט... זה היה נפלא! סוף סוף אמא נרגעה, ויחד איתה גם אבא שתמך כל הזמן, גם במילים וגם בעיסויים נעימים יחד עם שירה. אחרי שהזריקו אפידורל שירה עשתה לאמא רפלקסולוגיה...

אחרי שעה בערך עם האפידורל התחילו לאמא גירודים נוראיים בכל הגוף. היא ממש השתגעה מהגירודים ושאלה את המיילדת אם יש משהו שיכול להקל. המיילדת הציעה "פנרגן". אבא ושירה ואמא שאלו כמה פעמים את המיילדת, האחיות והרופאים שעברו אם יש תופעות לואי לתרופה הזו וכולם ענו שאין כלום "אולי התינוק יהיה קצת ישנוני, אבל זה לא משנה הרבה". ההורים שלי השתכנעו – אם אין תופעות לוואי, וזה יכול להקל את הגרד הנוראי שמפריע לאמא לנוח, אז כדאי! ואז התחיל הסיוט... נתנו לאמא פנרגן והיא התחילה להסתחרר ולאבד קשר עם המציאות...

היא כל הזמן התבלבלה בין חלומות למה שקורה בפועל (שמעתי אותה מדברת על זה עם אבא אחרי כמה ימים והיא אמרה שהיא לא ממש זוכרת אפילו את כל מה שהלך שם). זה היה מאד מבאס, כי אם היא הייתה יודעת שזה מה שיקרה אין סיכוי שהייתה לוקחת את התרופה הזאת. היה לה כל כך חשוב להיות באיפוס כשאני מתחיל את חיי...

די מהר המיילדת הודיעה שאמא בפתיחה מלאה ואפשר ללחוץ. אבל אמא פשוט לא הייתה מסוגלת והיא אמרה שהיא מפחדת ולא רוצה, היא רוצה ללכת הביתה... (היא באמת לא זוכרת שאמרה את זה!). אז המיילדת אמרה שיש עוד שעתיים שאפשר לחכות. אז חיכינו... כולם חיכו בסבלנות, חוץ ממני. שבינתיים הייתי צמא והחלטתי לשתות קצת מים מקוניאליים, זה היה מגעיל! בינתיים הגיעו רופאים שקצת נלחצו מאיך שאמא מתנהגת, מה גם שהתחיל לה חום (38.6) אבא ואני שמענו את הרופאים חושבים "מה יש לה? אולי קריש במוח? אולי דלקת קרום המוח?" ממש נלחצנו... ואז הגיע ניורולוג ששאל את אמא שאלות, היא ענתה בגמגום ונרדמה תוך כדי דיבור, היה ממש לא נעים. אחרי שעתיים בערך הגיעה המיילדת ואמרה שצריך ללחוץ. יחד איתה היו רופאים ואחיות. אמא כבר קצת חזרה לעצמה והתחילה ללחוץ. היא ניסתה ללחוץ כמו שלמדה בקורס הכנה ללידה (עם נשיפות) אבל המיילדת אמרה לה להחזיק את הנשימה. בסוף אמא נכנעה ולחצה בלי לנשום. אמא גם ביקשה לעבור לתנוחה קצת יותר ישיבתית, אבל אף אחד לא הבין מה היא רוצה (חוץ ממני כמובן) אז היא נאלצה לשכב. כל ציר (היא כבר הרגישה קצת יותר, ואפילו כאב לה.. אבל לא נורא).

היא לחצה במשך כרבע שעה ואז... אור! פתאום ראיתי אור! ושמעתי רעשים מוזרים, ולראשונה ראיתי את אמא שלי, שסחבה אותי כל כך יפה וראיתי את אבא שלי שכל ערב לפני השינה שר לי שיר ודיבר איתי והסביר לי דברים חשובים על החיים (זיהיתי אותו לפי הקול!). לקחו אותי מיד לצד ובדקו אותי ועטפו אותי, ואז הביאו אותי לאמא והיא חיבקה אותי ובכתה.. כל כך רצתה שאשאר איתה, להניק אותי, להרגיש אותי. אבל הם לקחו אותי מיד... וחיברו אותי לחמצן, ועשו לי בדיקות מפחידות כל כך! מזל שאבא היה איתי כל הזמן, עמד מהצד, ליטף, הרגיע. (את המשך הסיפור אני אומר ממה שמעתי, כי אני כבר הייתי בתינוקיה, בוכה וישן לסירוגין...) את אמא בינתיים תפרו (לא הרבה בכלל), ובדק אותה ניורולוג נוסף, ששאל שאלות על "תמול שלשום" של ש"י עגנון.

אמא הפגינה בקיאות מרשימה ועברה את המבחן של הניורולוג השני. אבל "ראש המחלקה" החליט על אף המלצת הניורולוגים, שכדאי בכל מקרה לעשות בדיקת CT כדי להיות בטוחים שהכל בסדר. שוב אבא ואמא שאלו מה התופעות לואי, ושוב אמרו להם שאין כלום! ושוב התברר להם בדיעבד שאחרי הבדיקה אסור להניק 24 שעות, מה שהיה מאד מעציב, כי אמא מאד רצתה להניק אותי ולחסוך ממני את הגועל נפש הזה שנקרא סימילאק...

בכל אופן, הבדיקת CT הייתה נוראית (אמא צרחה כמו בלידה כשהזריקו לה את החומר ניגוד), ואחר כך היא נשארה לישון בחדר התאוששות של החדרי לידה, כי לא היו מיטות במחלקה. וזהו, זה סיפור הלידה שלי, שאף על פי כן ולמרות הכל הייתה מרגשת ומשמחת. לקח לאמא כמה ימים להתגבר על הטראומה, אבל היום היא כבר מרגישה הרבה יותר טוב. אני רוצה להודות לשירה הדולה, שעזרה המון המון לאמא וגם לאבא... אחרי שבועיים הייתה לי ברית וקראו לי "אחיה הראל" על שם אח של אמא שנפטר לפני קצת יותר מ-13 שנים. והיום אני קטן ומתוק ויפה וחמוד ואוהבים אותי מאד מאד מאד! תודה שקראתם! על החתום, אחיה הראל גרבר.