כך בכל התחיל...

הקדמה:
הסיפור שלי מתחיל דווקא מחודש שמיני,
הייתי בהריון שני, אמא לבת חמודה שגם אותה ילדתי בלידה טבעית, בבי"ח, בלי אפידורל, אבל עם הרבה התערבויות רפואיות, חתך חיץ אין סופי ובעיקר אכזבה מכך שהלידה התקדמה כ"כ יפה אבל בסוף נתקעה והסתבכה.
ועכשיו? עכשיו אני בחודש שמיני ומפחדת ללדת. מפחדת מהכאב, מפחדת להיתקע, מפחדת מבי"ח, מפחדת להגיע לאותו מצב של חיפושית הפוכה, נואשת לעזרה כשמסביבי מלא אנשי צוות ואני רק מתפללת שזה כבר יגמר...
ואז, משמים הגיעו אלי שתי הפתעות שעזרו לי מאוד.
האחת בדמות עצה מפורום הריון ולידה בתפוז והשנייה מחברה שהיא דולה.
שוחחתי עם חברה שלי המשמשת כדולה, סיפרתי לה על החששות שלי. והיא ביקשה ממני לספר לה על הלידה של ביתי הראשונה וביחד ננסה להבין מה תקע את הלידה.
סיפרתי לה ואכן הגענו לתובנות מעניינות, גם פסיכולוגיות נפשיות שקשורות אלי וגם רפואיות.(*2,3)
לקחתי משם מסקנות והיא הוסיפה ואמרה - "תדמייני איך תהיה הלידה שלך ופשוט ככה היא תהיה, אנחנו יוצרים מציאות" . אוקי נשמע הזוי אבל נזרום,מה רע? (*1)
במקביל, כתבתי בפורום הריון ולידה הודעה על הפחד שלי מהכאב ומישהי מקסימה הפנתה אותי ל"שיטת קיי". רציתי לעשות קורס הכנה ללידה שלהם אבל זה לא הסתדר אז הסתפקתי בלקרוא עליהם חומר באינטרנט והפנמתי את העיקרון. עזר לי מאוד.
חודש תשיעי:
את הילדה הראשונה ילדתי בשבוע 42+2. אחרי הרבה הלחצות של רופאים ואחרי שמן קיק...
את הלידה הזו מלכתחילה לא ניסיתי לזרז. הבנתי שכנראה ככה זה יהיה אצלי. טוב להן להתבשל בפנים...אבל כבר הייתי בשבוע 41+4 וכבר ממש ממש גדולה. הרגשתי שהגוף מוכן.
בסופה של התלבטות ביקשתי מחברה רפלקסולוגית לעשות לי רפלקסולוגיה לזירוז.
זה היה יום שישי בבוקר. הטיפול היה נעים ומרגיע והרגשתי שלא יכול להזיק.
נסענו שבת להורים שלי. את הילדה הראשונה לא עזבתי לבד עד לאותה לידה ולכן ממש חששתי מזה, לכן מאז שעברתי את התאריך החלטנו לנסוע להורים שישמרו על הגדולה אם יהיה צורך.(*4)
התחילה לידה:
שבת בבוקר, 7:00, ציר.
איזה כיף, אני שמחה. כמעט 24 שעות אחרי הרפלקסולוגיה הגיע הציר הראשון. מגניב...
אני נשארת במיטה ואחרי 10 דק' עוד ציר. וכך הלאה. אני מנסה לשנות תנוחות וכו' והצירים ממשיכים להיות קבועים – כל 10 דק'.
בעלי יצא לתפילת שבת.
אני, אמא שלי והילדה קמנו, התארגנו, והלכנו לאיטנו לבית הכנסת.
הצירים ממשיכים.
אמא שלי אומרת שזה יכול לקחת גם שלושה ימים אבל לי יש תחושה שזה זה.
מחוץ לבית כנסת, חברה של אימי רואה אותי ואומרת לי שאני נראית ממש מבושלת, ואם אני צריכה משהו אז הבת שלה שמיילדת חזרה בדיוק עכשיו מחו"ל ונמצאת אצלם. (פרט חשוב, חבל ששכחתי אותו בזמן אמת...)(*5)
חוזרים הביתה, אוכלים, ואני כל 10 דק' קמה ועושה ריקודי בטן עם האגן.
בזמן הזה גם מדברת וכו' כך שהיה ברור שאני בהתחלה.
אח"כ הולכים לבקר דודים. שבעקרון זה הזוי לגמרי מבחינתי וממש לא התאים לי אבל היה לי משעמם ורציתי להעביר את הזמן ולא לחשוב כל הזמן על הצירים. הלכנו וכל כמה זמן אני קמה ועושה סיבובים בבית שלהם. אחרי חצי שעה אמא שלי ראתה שאני ממש חסרת מנוחה והבינה שכדאי שנחזור.
אחרי צהריים כולם הלכו לישון. בעלי, הילדה, ההורים.
היה ברור שבעלי צריך כוחות כי הלידה עוד לפנינו אז כדאי שיישן עכשיו ויהיה ערני בהמשך.
הבית שקט ואני עם עצמי. מתזמנת.
שכחתי לציין שבשבוע 39 לקחתי תמצית פטל שמיילדת הכינה לי במיוחד. משהו סוף!!(*6)
אני מתלבטת אם להמשיך ולקחת את המינון הקבוע כי פחדתי שהלידה באמת מתקדמת וזה מפחיד ומצד שני היה לי ברור שאני רוצה שתתקדם. לקחתי.
השעה בערך 15:00, הגענו למצב שאני יושבת בסלון. כל כמה דקות קמה, מתנועעת, נשענת על הקיר, כורעת, כל מה שהגוף אומר לי. בין הצירים אני נרדמת על הספה בישיבה.
אני מפחדת "מה יהיה עם ביתי הגדולה? איך היא תסתדר בפעם הראשונה לבד?" – אני מרגישה שהצירים מתרחקים. "היא תסתדר זה ברור היא ילדה חזקה" – הצירים מתקרבים.
אני מחליטה עם עצמי שזהו, זה יקרה היום ויהי מה. תפסיקי לפחד וקדימה.
אני עושה עיסוי פטמות והצירים אכן נהיים חזקים יותר וצפופים יותר.
כבר קשה לי לתזמן כי אני ישנה בין הצירים.
פעם כל 7 דק', פעם כל 5 דק', לא ברור.
הבת שלי מתעוררת, אני מביאה אותה אלי לסלון ונותנת לבעלי להמשיך לישון. היא רואה אותי נשענת על הקיר – היא גם. עושה ריקודי בטן – היא גם. אני מתמוגגת...
בשלב כלשהו הצירים נהיים ממש חזקים שאני לא יכולה לדבר. אני מעירה את בעלי.
אני אומרת לו שצריך להתארגן ליציאה ואם אני מגיעה לבית חולים עם פתיחה 4 אני ישר לוקחת אפידורל. זהו. (חחח...)
אני הולכת להתקלח ובעלי מתארגן.
אני יוצאת מהמקלחת והצירים כל 3-4 דק'. (בדיעבד זה מה שהיה בלידה הקודמת, כדאי שאזכור לפעם הבאה שהמקלחת מזרזת לי את הצירים...)
אנחנו הולכים לאוטו של ההורים שלי שיודע לטוס...
כל ציר אני נאנחת, לא מדברת, מתפתלת.
האוטו לא מתניע לבעלי. אבא מנסה, אמא מנסה. כלום.
לקחנו את הרכב הטרנטה שלנו ויצאנו לדרך.
אנחנו יוצאים מהמושב, השעה 18:30, רק יצאנו אני מרגישה את הראש מתברג למטה. אבאלה'!!
עוד ציר, עוד התברגות. אני ממש מרגישה את זה.
יש לחץ נוראי למטה ואני יודעת שזה לא צירי לחץ.
אני נכנסת להיסטריה.
אני רואה את בעלי, התעורר משינה, אדיש ורגוע, לא מבין את גודל העניין.
עוד שנייה שאני יולדת לו באוטו!!
אני מתחילה להיכנס ללחץ, "תיסע מהר! לא פחות מ110 קמ"ש! (הרכב לא יכול יותר מזה). למה אתה מאט? מה עשיתי? למה אני לא בבי"ח?" (*7)
מחליטים להתקשר לאמבולנס. להלן ציטוט השיחה ההזויה...
בעלי: " שלום, אשתי במצב פעיל של לידה"
אני: "תביא את הטלפון! אההההה, אני יולדתתתתתת,"
אמבולנס: "לשלוח לך אמבולנס?"
אני: "לא יודעעעעת, אני יולדתתתתתת."
אמבולנס:"בסדר, אנחנו שולחים אמבולנס"
אני: "רגע, זה יעלה לנו כסף?" (מה עבר עלי? זה בעלי מדבר מתוכי?)
אמבולנס: "אנחנו שולחים. תפגשו אותנו בצומת..."
הגענו לצומת הרצויה. ממש אחרי שנייה הגיע האמבולנס. אני יורדת. בעלי יורד.
הוא משאיר את הרכב בצומת ובמוצאי שבת יבוא לקחת אותו (מזל שלא לקחנו את הרכב היוקרתי של ההורים...צומת פוטנציאלית לגניבות...)
יורדים מהאמבולנס שני פרמדיקים צעירים ופעורים.
אני חושבת לעצמי – אין מצב שאני יולדת איתם ויהי מה!!!
אנחנו עולים לאמבולנס, אחד מבקש ממני להוריד חלק תחתון. מזל שהייתי עם טוניקה ככה שלא הייתי חשופה לעיני כל. (בבוקר כשהתלבשתי אמרתי לעצמי בשקט שזה אחלה בגדים ללדת איתם. ככה לא רואים הכול... קטע...)
אני יושבת-שוכבת. התנוחה הכי נוראית ללידה. הבחור מסתכל ואומר לי: "את בפתיחה 4" אני צורחת עליו "אני בפתיחה מלאה" הוא ממשיך לעצבן ואומר "לא, את רק בפתיחה 4" (אידיוט)
אני מחליטה לוותר לאידיוט. הבחור השני כל הדרך שואל אותי "פקעו לך המים? פקעו לך המים?" כאילו זה המדד היחיד אם אני בלידה או לא! (שוב, בדיעבד, בלידה הקודמת פקעו המים ממש בלידה עצמה בצירי לחץ)
אני נושמת. בצירים נאנקת, צורחת.
בזמן תחילת הציר האידיוט שואל "התחיל ציר?" (אני בראש עצבנית אומרת לעצמי "לא רואים? לא שומעים? מה זה השאלות האלה שמלמדים אתכם שם?")
בין הצירים אני מתפללת, מרגישה שרק הקב"ה איתי. אני והוא לבד. וזה טוב לי.
אנחנו מגיעים לחניה של בית החולים.
ברגע שאני מבינה את זה מגיעים צירי הלחץ הלא רצוניים.
כאילו משהו בפנים השתחרר וקיבלתי אישור ללדת כי אני עוד שנייה בחדר לידה...
ציר לחץ אחד. אני בוכה לבעלי תוך כדי הציר שאני לא רוצה ללחוץ אבל זה פשוט קורה.
אני מדממת ונבהלת שזה אומר שנקרעתי או משהו.
מעבירים אותי למיטת לידה ומריצים אותי לחדר לידה. עוד ציר לחץ. אני צורחת.
מכניסים לחדר לידה. אני עוברת לעמידת 6. לא נותנת לאף אחד לשאול שאלות. ככה וזהו.
המיילדות מציגות את עצמן וממליצות לי שירימו לי את המיטה ואהיה על הברכיים.
אני מסכימה.
בין הצירים אני נחה ומדברת עם המיילדות "כשהראש יצא תתמכו הפרינאום,נכון?"
בזמן הציר בעלי אומר שיש לנו שמן שקדים. המיילדת אומרת שאם לא יביא עכשיו עוד רגע מאוחר מידי.
מגיע ציר ואיתו הראש. אני מרגישה את ההתכתרות, זה שורף, לא כואב, לא ברור מה לעשות חוץ מלצרוח! המיילדת אומרת לי לעשות נשיפות ארוכות החוצה עם הצליל שששששששששששש...
זה עוזר. הם שמות שמן. (מה שעבר לי בראש באותו רגע שזה ממש כמו לחרבן אבטיח) הראש בחוץ. וואו, איזו הקלה.
הן אומרות לי להמשיך ללחוץ אני רוצה לחכות לציר הבא.
הציר מגיע. אני צורחת. בעלי אומר שהכתף יצאה ואני יודעת שעוד שנייה הכול נגמר, זה מקל עלי.
הגוף בחוץ.
וואו!! זה היה מדהים! היא כבר בחוץ. כ"כ מהר משחשבנו.
השעה 19:10. רק 40 דק' מאז שיצאנו מהמושב. כמה אינטנסיבי. והכול כמעט לבד.
אני ערנית, מלאת אדרנלין, בעלי מאושר ולא מאמין. (אח"כ יספר למשפחתו שהלידה הייתה מהירה וקלה ויקבל ממני מכות...)
אני מחזיקה אותה גוף לגוף.
מבקשים אם הפרמדיקים יכולים להיכנס להגיד מזל טוב... בסדר. תודה לכם.
הבובה עוברת לבעלי ואותי צריך לתפור. קרע קטן בכיוון העליון, לא רציני, אבל התפירה כמעט בלי הרדמה. יותר כואב מהלידה...
אח"כ אני מניקה והיא יונקת מצוין. ממש בובה.
ואנחנו עדיין מחכים שתצא כבר שבת שנוכל להתקשר להורים להגיד שכבר נגמר והכול טוב.
זמן איכות לשנינו לפני הטלפונים.
המיילדות מביאות לי תה מתוק ועוגה. מצרכים להבדלה. מרגש.
תובנות:
1. כשהחברה אמרה לי לדמיין את הלידה, תמיד בחלומות דמיינתי וחלמתי שאני יולדת במקלחת או באוטו. אפילו קראתי על איך מיילדים את עצמי. ולבסוף, זה כמעט מה שקרה. אם הייתי יותר רגועה הייתי גם יולדת באוטו. לא אומרת שזה עדיף אבל אני מרגישה שמרוב גורמי הלחץ מסביב פשוט "סגרתי רגליים" עד שהרגשתי במקום בטוח.
2. התובנות שהבנתי עם חברה שלי היו שבלידה הראשונה מאוד פחדתי שחבל הטבור ייכרך סביב הצוואר של התינוקת. פחדתי מאסון אז פשוט הרחקתי את עצמי מהתהליך. זה ממש תקע את השלב האחרון של יציאת התינוקת. אחרי שהבנתי שזו הבעיה שלי, קראתי הרבה על מקרים כאלו וגם קראתי מה לעשות אם אני יולדת לבד וקורה דבר כזה. זה הרגיע אותי. נתן לי תחושת בטחון. והפיג את החששות האלה.
3. תובנה שנייה מהלידה הראשונה, שלחצתי מוקדם מידי. יש שלב שמרגישים לחץ למטה ויש שלב של צירי לחץ בלתי נשלטים. בלידה הראשונה לחצתי בזמן שהרגשתי לחץ וזה שיבש את כל השלב הבא של הצירים הבלתי נשלטים. הפעם חיכיתי (ואולי שלא מרצון אבל לטובה) ואכן צירי הלחץ הגיעו ועשו את עבודתם נאמנה.
4. בבית, בזמן הצירים, כאשר חששתי מה יקרה עם הילדה שלי ואיך היא תסתדר – הצירים התרחקו. כששכנעתי את עצמי שהכל יסתדר – הם התקרבו. הבנתי שאני שולטת בהם מכח המחשבה המקדמת. ומאותו רגע ניסיתי רק לחשוב חיובי ועל כך שאני רוצה שזה כבר יקרה. (למרות הפחד מהכאב).
5. אם הייתי זוכרת את הפרט על המיילדת שנמצאת במושב הייתי הולכת אליה. אני חושבת שזה היה חוסך לי לחץ וחוסר אונים.
6. תמצית הפטל הזו הייתה ידועה בקרב חברותיי כתמצית שמזרזת. בדיעבד אני מבינה שהיא מזרזת את השלב האחרון. היא הופכת את הצירים לאפקטיביים ולכן ככל שהצירים התחזקו ההתקדמות הייתה מהירה יותר.
7. כשהייתי בהיסטריה ברכב, בדיעבד, הייתי בשלב המעבר. רק הייתי צריכה שמישהו יסביר לי את זה ואירגע.
8. רוב הלידה הייתי עם עצמי. שלא תבינו לא נכון, בעלי מקסים ותומך גם פיזית אם צריך. פשוט לא היה צריך. היה לי טוב להיות בבועה של עצמי. להקשיב לגוף שלי, להיכנס לערפול הזה. היה לי מעצים מאוד להרגיש שהתהליך היה ממש שלי. מאחלת לעצמי עוד לידות מעצימות ומחזקות.