סיפור הלידה

עוד שבוע נכנסים לחודש שמיני ..קורס הכנה ללידה, חיפוש ציוד לחדר של התינוק, קצת מרגישים יותר עייפים וכאבי הראש חזרו.
החלטתי לגשת שוב לבדיקות אצל רופא הנשים, לא יזיק להרגיע את עצמי עם בדיקת לחץ דם שתשלול התפתחות רעלת הריון שכולם מסביב דואגים להזהיר אותי מפניה בכל פעם שאני מתלוננת על כאבי הראש.
ניגשתי ביום שני לרופא הנשים ובקשתי מהפקידה שלו לבדוק לי לחץ דם , הבדיקה הייתה תקינה, יופי, אפשר להירגע. ליתר בטחון נכנסתי לרופא הוא אישר כי הבדיקה תקינה ונתן לי הפניה למעקב לחץ דם עד הלידה . פעמיים בשבוע עלי להתייצב בקופת החולים לבדיקה. תכננתי לגשת שוב לבדיקה במהלך השבוע.
במהלך הלילה התחילו כאבי הגב, התהפכתי במיטה כל הלילה מנסה למצוא את הזוית המתאימה בין 3 כריות לעזר , בשלב כלשהו התחלתי לבכות מרב חוסר אונים, לקחתי כדור אקמול ונרדמתי.
קמתי לבוקר חדש חסר כאבי ראש אך כאבי גב בשפע , את הכאבים הרגעתי באמצעות אקמול ובקבוק מים חמים. בלילה כבר החלו כאבים בחזה משהו בין צרבת נוראית לדקירות..עוד לילה נוראי.
בשש בבוקר כבר רציתי לבית החולים אך לבסוף החלטתי לחכות שעתיים וללכת לרופא שלי.
אור של יום רביעי הגיע ואני ובעלי מתייצבים אצל רופא הנשים ששלח אותי לבדיקת שתן, דם ומוניטור לעובר.
בדיקות השתן והמוניטור היו תקינות את תוצאות בדיקות הדם נקבל בצהריים. הרופא הרגיע ואמר כי מבחינתו הכל תקין ויש להמשיך טיפול אצל רופא מטפל.
אחה"צ הגענו לרופא המשפחה אליו נאלצתי להמתין חצי שעה בחדר ההמתנה, אני זוכרת שבשלב כלשהו כבר לא יכולתי להמתין ואמרתי לבעלי "אני רוצה כבר להתעלף ולהפסיק לסבול" כשסוף סוף הגיע תורי הסתבר שלא הגיעו תוצאות בדיקות הדם , על המסך הופיע שורה קצרה "דם קרוש!" , הרופא נתן שוב הפניה לבדיקות דם . בקשתי ממנו הפניה למיון למקרה של עוד לילה מייסר אך הרופא התעקש "את מקוררת , את הגעת אלי כבר בעבר חולה זה פשוט הסוף של ההתקררות"
בעלי התעקש שוב ולבסוף הרופא הוציא הפניה לבדיקת א.ק.ג לשלילת דלקת בחזה והפטיר "תעשי את הבדיקה הזו עכשיו ואז נראה.." יצאנו כעוסים מהרופא והתחלנו לתכנן מסע שכנועים נוסף בסוף בדיקת הא.ק.ג . בינתיים החלטתי כי כדאי לי ללכת להתרוקן לפני הבדיקה ויצאתי לכיוון השירותים.
הרגשה מוזרה עברה לי בגוף , יכול להיות שמשהו נוזל ממני? הגעתי לשירותים לרגע ששינה את כל חיי באותו יום..זרם דם טרי התגלה באסלה.
"לא, זה לא קורה..לא עוד פעם ! " (זכר מהפלה טבעית שעברתי בהריון קודם בשבוע שביעי) התחלתי לבכות כמו מטורפת, תוך כדי חזרה על ההתחננות "לא , בבקשה לא עוד פעם".
הדרך חזרה לבעלי שהמתין ליד חדר הבדיקות הייתה דרך מסדרון ארוך וצר כשאני נמרחת על הקיר הצדדי בכדי לא ליפול , אני חייבת להגיע לבעלי ומהר, חייבים לבית חולים.
נכנסתי למרפאה בצרחות "יורד לי דם" בעלי לא הבין ושאל "התינוק זז?" ואני משיבה לו בצעקות "אתה לא מבין , יורד לי דם, צריך בית חולים!"
נכנסו בסערה לרופא שהיה באמצע טיפול (למרות שבכלל לא היינו זקוקים לו בדיעבד) בעלי דרש בתוקף הפניה , הרופא שאל בתמיהה "למה הלכת לשירותים?" , קבלנו את ההפניה המיוחלת ויצאנו לדרך.
רצים במסדרון, ממתינים במעלית , מחפשים את האוטו בחניה ומתחילים בנהיגה מטורפת.
בעלי הפעיל את אורות המצוקה , הבהב לכל מכונית מפריעה והצליח להשתחל בין הנתיבים , כל הדרך אני מתחננת לבטן שלי "תזוז, בבקשה תזוז " הרי רק לפני 10 דקות הרגשתי אותו בועט בי.
בעלי מנסה להרגיע אותי , הוא מסביר לי בעדינות שאם אני לחוצה זה לא יקרה ושאני חייבת להפסיק לבכות. אני מצליחה להתאפק ובוהה בבטן שלי.. נו תזוז כבר.
מגיעים למיון, האחות התורנית לא נמצאת בדלפק, אני מתיישבת בצד , קשה לי לעמוד.
בעלי מסתובב במחלקה וצועק "איפה האחות ???" לבסוף מגיעה האחות שישר מכניסה אותי לחדר טיפולים.
אני מתחברת למוניטור, בבקשה שיש לו דופק..תוך שניות אנו שומעים את הצליל המיוחל והעמום , התינוק שלי חי! . מתחילים להריץ בדיקות , דוקרים אותי מכל עבר , בכל פעם מגיע רופא ומתחקר אותי מחדש על ההיסטוריה של ההיריון. מזל שיש לי תיקיה מסודרת , בעלי מוסר אותה לרופאים והם בכל פעם מחדש מעיינים בבדיקות.
סוף סוף מגיעה רופאה שמעדכנת אותי כי בוחנים כעת אפשרות להיפרדות שליה , במקרה שאכן מתבצעת צריך לבצע ניתוח קיסרי אבל זה עדיין לא בטוח ולכן ממתינים למספר בדיקות , ביניהן בדיקת אולטרא-סאונד שיעשו לי בקרוב.
אני מאבדת כל תחושת זמן אבל אני שמה לב שאני ממתינה לבדיקה האולטרא-סאונד יותר מידי זמן.
אני מבקשת מבעלי שיבדוק מה קורה, למה מתעכבים?
אני זוכרת שבקשתי מספר פעמים עד שלבסוף נכנסה לחדר רופאה חדשה שהסבירה כי הגיעו תוצאות של בדיקות דם שמראות כיוון אחר ..רעלת הריון..אבל בכדי לוודא צריך לעשות עוד סבב בדיקות.
לוקחים אותי לחדר בדיקת אולטרא-סאונד , הרופאה בודקת את הדימום שלי ואת התינוק.."הכל בסדר" היא אומרת . "מה עם הרעלת?" אני שואלת . היא עונה כי קיים סיכוי סביר שישנה אך היא לא רוצה להלחיץ אותי ושהם עושים הכל בכדי לגלות ולתת תשובה מדויקת.
מעבירים אותי לחדר חדש, נראה כמו חדר לידה , יותר מאוחר יסתבר שהעבירו אותי למחלקת high risk – הריון בסיכון גבוה.
לחדר נכנס רופא גבוה בעל ארשת פנים רצינית. הוא לא מבזבז זמן ואומר : "את הולכת לעבור ניתוח קיסרי", אני ובעלי בהלם . הוא ממשיך " יש לך רעלת הריון חמורה, מהמצב שלך כרגע תחול רק התדרדרות כך שאין לנו זמן להמתין" . "אין זמן להמתין? , מה זה אומר?" אני שואלת.
"המצב שלך רק הולך ומתדרדר ! אנחנו חייבים להכניס אותך לניתוח כדי להציל אותך ואת העובר!"
תוך כדי משפט זה האחות מתחילה לגלח אותי , "רגע, אני מנסה להקשיב לרופא" אני אומרת לה.
"את לא מבינה, אין לך זמן להקשיב לרופא במצבך!".
אני מתחילה להילחץ, מנסה להיזכר מכל הפורומים, כתבות , ספרים שכל כך טרחתי לקרוא מה זה אומר ניתוח קיסרי ומה כדאי לעשות במצב כזה..לא כך תכננתי את הלידה שלי..אי אפשר לחכות ? אולי זו טעות? אולי הם סתם מגזימים? אולי הגב לא כואב לי כ"כ ?
אני מסתכלת על בעלי שגם הוא התחיל לקלוט מה המצב, מסתכלת עליו בעיניים שואלות
"מה עושים?"
בעלי מתחיל להתקשר להורים, להודיע להם מה הולך לקרות , אני נשארת לבד בחדר עם מסכת הנשמה על פניי..אני הולכת לניתוח..אני הולכת ללדת..המצב שלי מתדרדר..3 משפטים שעוברים לי בראש שוב ושוב.
בעלי נכנס עם הרופא, בידיו מסמך חתימה לפני ניתוח קיסרי. הרופא מסביר לי שהחתימה של חסרת ערך מכיוון שחיי בסכנה ומבחינתו כבר נתתי את הסכמתי בע"פ אך מסביר כי כדאי שאקרא את המסמך .
בעלי מתחיל להקריא את המסמך בקול, אני נותנת למילים לזרום לחלל החדר אך רק שומעת את המילים "הוסבר לי על..דווח לי על .. ידועות לי כל הסכנות לרבות.."
רגע , אף אחד לא הסביר לי כלום...אין זמן...אני קוטעת את קריאתו של בעלי , לוקחת את העט וחותמת..אין זמן...
האחות נכנסת ואומרת "הגיע הזמן" היא ובעלי גוררים את המיטה במסדרון ארוך..וכמו בכל הסרטים הבנאליים אני רואה את התקרה עם רצף נורות הפלורוסנט רצות לי מול העיניים וכל מה שאני חושבת עליו זה שעוד מעט יגידו לבעלי שהוא צריך לעזוב אותי..
זהו, הרגע הגיע..בעלי מסתכל עליי , מלמל משפט לא ברור ונושק לי ...אני לא רוצה להסתכל עליו כדי שלא יזכור אותי בוכה כ"כ ..שלא יהיה לו קשה שם לבד ..בחוץ..אני מפנה את הראש לצד ונועלת את המבט ..רק שלא יראה שאני בוכה..יותר מאוחר הוא יספר לי שהמשפט שאמר לי ואשר חזר עליו מספר פעמים הוא "את מלכת העולם".
אני מגיע לחדר הניתוח, אני כבר בלי משקפיים ולכן רואה רק דמויות במדים ירקרקים מסתובבים מסביבי . מעבירים אותי למיטת הניתוח..קר נורא..מסבירים לי מספר פעמים שההרדמה היא לא אפידוראלית בגלל הסיכון הרב בה ולכן מבוצעת הרדמה כללית שהיא עצמה מסוכנת לעובר.
לכן, ההרדמה תבוצע ישר עם תחילת הניתוח, כלומר כל ההכנות לפני הניתוח יבוצעו בהכרה מלאה, מסבירים לי כי ההכנות הן לא נעימות אבל בכדי לשמור על חייו של העובר אין ברירה.
אני שוכבת שם ערומה, הדמויות הירקרקות מתחילות להתרוצץ שוב מסביבי , מדביקות עלי מדבקות, מסדרות סביבי סדינים, נועצות בי מחטים ומידי פעם גם מלטפות לי את הראש ברכות ומנגבות לי את הדמעות...נו כבר..למה לא מתחילים..
הרופא המנתח מגיע , הוא מסביר לי שהוא הולך לבצע כמה פרוצדורות לא נעימות והוא מצטערת על כך אבל אין ברירה. ..לא אפרט כאן את כל השלבים ..בסוף התהליך ליטף אותי הרופא ברכות חייך חיוך מעודד ואמר "אל תדאגי..את הולכת לישון וכשתקומי תהיי אמא"
אמא? ..נכון..אני הולכת להיות אמא...ואם הוא לא יחיה ...ואם אני אמות..ואם שנינו נמות??
פורסים סדין ירוק מול עיניי, אני רואה מעליו את הראשים של שני המנתחים שלי ושומעת ברקע קולות קפיצים מתכתיים..."רגע! לא להרדים" פוקד אחד המנתחים "עד שלא מגיע רופא ילדים לא להרדים אותה! אנחנו מתחילים לחתוך רק שהכל מוכן!".

שקט..מחכים..שומעת דלת נפתחת ורואה דמות של בחורה צעירה מעליי "שלום אני רופאת הילדים..." אני כבר לא מקשיבה לשאר המילים ..רק רואה את הפנים שלה מחייכות אליי והיא מלטפת את ראשי..פתאום כאב חד משתק אותי , אני מרגישה את כל הגוף מתאבן , אני פותחת את עיניי בחוזקה וצועקת "כואב לי " אבל לא יוצאות לי מילים מהפה..אני צועקת שוב ועיניי נעצמות.
אני קמה ..מסתכלת לצדדים "איפה התינוק...איפה התינוק..איפה התינוק" אני צועקת לא יודעת אם עכשיו שומעים אותי..אני בחיים בכלל? ..שתי דמויות ירקרקות מנסות להרגיע אותי ואומרות שהכל בסדר.."איפה בעלי ..איפה בעלי.." רק לו אני מאמינה, שיביאו לי אותו עכשיו!...
בעלי מגיע ..כולו חיוור..הוא אומר לי שהכל בסדר ושהוא ראה את התינוק..אני מאמינה לו!
מעכשיו מתחיל סבב מבקרים בחדר ההתאוששות..אמא שלי מגיעה חיוורת כולה..יושבת מולי ומלטפת ..היא שותקת אבל אני רואה בעיניה את הדאגה הרבה...היא ממשיכה ללטף עד שאבא שלי בא להחליף אותה..הוא בוכה..אומר לי "מזל טוב!" אני עונה לו בחזרה "מזל טוב..אתה סבא!" אותו מחליפה אמא של בעלי ..היא מנסה להעיר אותי ומדברת איתי ..לפתע דמות מוכרת נכנסת וקוטעת אותו.. זו רופאת הילדים שדברה איתי בהרדמה...היא מבקשת מאימו של בעלי לתת לי , לבעלי ולה מספר דקות...
היא מסבירה לי שעכשיו אני אמא שהולכת לעבור תקופה מאוד קשה, היא אומרת שאנחנו נכנסים לרכבת הרים עם דרך ארוכה מאוד..יש לנו פג קטן שהולך לחיות בבית החולים תקופה דיי ארוכה.
"אתם צריכים לחיות מיום ליום" היא אומרת "יהיו ימים שהוא יראה התקדמות, יהיו ימים של הליכה אחורה מספר צעדים..תהיה תקופה קשה..אתם צריכים להיות חזקים".
חזקים?...תקופה קשה..? רק אחרי מספר ימים אני אבין למה היא התכוונה בדיוק.
היא מסכמת ואומרת שאף אחד לא יודע איך להוכיח את זה , אבל עובדה היא שהורים אופטימיים תורמים להתפתחות של התינוק בצורה מדהימה ולכן חשוב להיות אופטימיים גם בירידות וגם בעליות.
זהו..עכשיו אני לבד סוף סוף..אבל לא יכולה להירדם..האחות התורנית שמה מוזיקה ברקע אני נרדמת בכל תחילת שיר חדש ומתעוררת מחדש בכל פעם משינה של 2 דקות..
את הילד שלי אני אראה רק לאחר 15 שעות ..סגור באינקובאטור, מחובר למכונת הנשמה ועם מדבקות וחוטים שונים מכסים את גופו הקטן ששוקל רק 1140 גרם.
ב-4 ימים הבאים דואגים לרפא את כל התסמינים שגרמה רעלת ההיריון לגוף שלי , ביניהם..חוסר בתפקודי כבד , פגיעה קשה במנגנון קרישת הדם וחוסרים שונים במרכיבי דם.
אני אעבור תהליך קשה ומתיש של הבנת המצב והתחלה של תפקוד כאמא ..
אז הנה לסיום אופטימי כמו שצריך ..תמונה של בני הקטן זהר..היום הוא בן שבוע ויום , כבר ללא מכונת הנשמה, אוכל חלב של אמא, מעלה במשקל החל משלשום ואפילו מוצץ מוצץ של קטנים.
מצפה לנו נסיעה ברכבת הרים בדרך ארוכה מאוד שתמשך על פי התחזיות לפחות חודשיים
תחזיקו אצבעות שנחווה יותר עליות מירידות!