הולדת הילדה השניה

לידה בשירותים

לידה בשירותים (כמובן, לא מתוכננת...)

אחרי לידה ראשונה ארוכה מאוד, מלאה צירים כואבים, מתישים ולא אפקטיביים שבסופה הייתי 3 שעות עם פתיחה מליאה ובסוף סופה הוציאו את הגברת עם מלקחיים...

החלטתי שהפעם (לידה שניה), אני מתחילה לארוז תיק רק ברגע שמתחילים צירים, כי הרי יש המונמון זמן.
באותו בוקר התעוררתי לי להנאתי ב9:00 הכול כרגיל.
בסביבות השעה עשר התחלתי להרגיש צירונים שהייתי ממש בספק אם הם באמת צירים. התקשרתי לחצי לעדכן אותו שאולי יש התחלה של צירים, אבל שזה יכול גם לעבור...
בהתייעצות עם חברות ובנות משפחה לקחתי הכול באיזי. התחלתי לארוז תיק ללידה, ועוד תיק לגדולה, שהייתה איתי באותו זמן...
אט אט הצירים התחילו להתחזק, אבל לי היה ברור שיש לי עוד ה-מ-ו-ן זמן (הרי בלידה ראשונה הצירים היו כ"כ כואבים וחזקים-ובקושי הייתה לי פתיחה.) אני זוכרת שרק התפללתי להגיע לבית חולים עם מספיק פתיחה לקבל אפידורל...
בסביבות12 12:30 התקשרתי לבעל ואמרתי שאני מציעה שהוא יגיע, לא בגללי אלא בגלל הגדולה, שהייתה מאוד מסכנה ,כי לא היה לי כוח להתייחס אליה...
הוא אמר שיסיים את העניינים שלו ויקח אוטובוס לכיוון הבית. אני בינתיים חיממתי לגדולה ארוחת צהריים (אין לי מושג איך הצלחתי גם לתת לה אותה...), עדכנתי את אימא שלי בחדשות, את אחיותי - כשהמטרה שלי להישאר כמה שיותר בבית, כדי לא לעבור את הסיוט מהלידה הקודמת.
בינתיים מתחילה לסבול יותר מידיי, ומתקשרת לבעל כל 5 דקות לשאול אותו מה קורה, ושואלת אותו מה נעשה עם הגדולה, אצל מי נשים אותה.
הוא אמר שנדבר כשיגיע.
אני כבר מתחילה לטפס על הקירות ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ועם הגדולה...
השעה בערך 13:50 הבעל מגיע הביתה בשעה טובה.
אני רק חושבת לעצמי איך אעבור את הנסיעה הזו.
הוא מתקשר לאימא שלו, מעדכן אותה, והיא מציעה לי לחכות כמה שיותר זמן בבית לאור הלידה הקודמת...
הבעל מציעה שנשים את הגדולה אצל ההורים שלו ומשם נמשיך לבי"ח, ואני לא רואה איך אני עושה את זה, איך אני נכנסת לאוטו בכלל, הוא מציעה לשים אצל אחותו שגרה באותה עיר, אבל לא עונים אצלה, הוא דופק בדלת של השכנה , אבל גם אצלה לא עונים...
בינתיים אני מתחילה לבכות שאין לי כוחות לעבור לידה עכשיו, ואני לא מסוגלת, והוא מעודד "יהיה בסדר, נעבור אותה ביחד" - ואני חושבת לעצמי בטח ביחד...
אני מרגישה שאני צריכה לשירותים, אני נכנסת לשירותים, ולמזלי לא נועלת את הדלת (חשוב לציין, אני תמיד, אבל תמיד נועלת את הדלת).
הבעל שרואה שאני מאוד סובלת שואל אם להזמין מד"א, ואני אוסרת עליו בכל תוקף (כי אנחנו מכירים שם המון מתנדבים ונהגים/ פרמדיקים).
בשירותים אני מגלה שמתחיל קצת דימום קל, חשבתי שזה הפקק הרירי ולא התרגשתי במיוחד, אבל עדכנתי את הבעל. כשהוא שמע שיש דימום התקשר למד"א בלי לשאול אותי...
ואז הרגשתי כאב חזק מאוד וצרחתי לו שיבוא מהר.
האדון נכנס, ואני מודיעה לו שנראה לי שהראש בחוץ (אני עומדת ליד האסלה...), והוא אומר שאכן הראש בחוץ. הוא בא לתפוס אותה, והיא מיד החליקה לידיים שלו (ב"ה שהוא היה בבית והדלת לא הייתה נעולה, כי אחרת היא הייתה ,חלילה, נופלת לאסלה).
זהו, הגברת יצאה, ואני בשיא האדישות עוד אומרת לו "תראה יש לנו בת",(לא ידענו מה יש לנו...) שים לב מה השעה שנדע מתי היא נולדה. (14:15). מחוץ לדלת הסגורה אנחנו שומעים את הגדולה אומרת "נוק כה" (=תינוק בוכה). ואז הוא העביר לי את התינוקת והלך לשים את הגדולה אצל שכנה דלת ליד, ולפתוח למד"א את הדלת...
אחרי 2 דקות מד"א הגיעו, בדקתי שאני לא מכירה אף אחד, ואז הרשיתי לעצמי להתעלף...
איבדתי המונמון דם (קיבלתי בי"ח 3 מנות דם), ואמרו שהגעתי במצב קריטי לבית החולים...

העיקר שבסופו של דבר ב"ה הכול הסתיים בשלום!!